"העברת לפיד", אחת הקלישאות הגדולות ביותר בעולם הספורט, היא גם אחת המורכבות שבהן. הרגע בו דור אחד מבין שחלף זמנו ושהגיע הזמן שהדור הבא יקח את המושכות הוא רגע רומנטי מאוד בתיאורים כלפי חוץ, אבל כזה שקשה להבין לעומק כלפי פנים. היו לא מעט יצירות שהתעסקו בכך בשנים האחרונות, מהערת שוליים של יוסף סידר ועד ליורשים המצוינת של HBO, והיא רלוונטית גם בהקשר הספורטיבי.
העונה של לוקה דונצ`יץ` ודירק נוביצקי בדאלאס היא דוגמא טובה לכך, ואולי בעתיד גם זאת של דור תורג`מן וערן זהבי במכבי תל אביב. באיירן מינכן, אחת הקבוצות הגדולות בכדורגל האירופי, חלמה על כך שהיא תגיע להחלפת הדורות הזאת. היא חלמה שדור העבר של תומאס מולר יעביר באלגנטיות את הלפיד לדור ההווה של יוזועה קימיך, אולי אחרי הקושי בעונה שעברה בה היא לקחה את האליפות במחזור האחרון ובעיקר בזכות אותו הפסד של בורוסיה דורטמונד.
באיירן קנתה את הארי קיין ב-95 מיליון יורו, את קים מין ג`ה ב-50 מיליון יורו ונפרדה משחקנים שמיעטו לשחק כמו ראיין חרנברח, מרסל זביצר וסאדיו מאנה. היא רצתה לבנות את עצמה מחדש, כשבתווך היו מולר וקימיך - הראשון סמל של המועדון ושחקן שהבקיע 7 שערים ובישל 8 נוספים, השני אולי השחקן הטוב ביותר של באיירן בעמדתו (אחרי קיין) ואולר שיכול לשחק בכל עמדה.
מה קרה מאז? אין עבר, אין הווה ולא ברור העתיד. באיירן הולכת לאבד את האליפות, מולר הפך לשחקן ספסל שעולה לכותרות כשהוא רוטן על שחקניו, קימיך יכול למצוא את עצמו עוזב לפרמייר ליג או למועדון גדול אחר אחרי שהתווכח עם תומאס טוכל. כמו נבחרת ארצות הברית במקצי שליחים, הם הפילו את המקל ובדרך נפסלה נבחרת שלמה. בואו נצלול לתוך שני השחקנים האלה, שאולי מסמלים יותר מכל את השוקת השבורה שהיא באיירן מינכן, 2023/24.
תומאס מולר, בן 34, כבר לא שחקן הרכב בבאיירן מינכן. הוא עלה ב-11 משחקים העונה מהספסל, בשניים כלל לא שותף והבקיע שער אחד בלבד, בשמינייה על דראמשטט. הוא היה מעורב בשער ב-5 מ-24 המשחקים של הבווארים העונה בליגה, לעומת 11 ב-34 משחקים בשנה שעברה.
הדעיכה של מולר, ברמה מסוימת, הייתה דעיכה מתבקשת של כוכב. הוא כבר לא סחב את באיירן כמו בשנים הגדולות, וכשהארי קיין חתם בקבוצה אז טוכל העדיף לבנות כדורגל עם שחקנים מהירים יותר סביב הסקורר והפליימייקר שהגיע ב-95 מיליון יורו, ואולי אחד מ-10 השחקנים הטובים בעולם. זה לגיטימי, סך הכל, אבל המצב בו מולר עוזב את באיירן מרגיש ודאי יותר ויותר. הוא רוצה לשחק עוד שנה אחרי 2024, וכרגע יותר סביר לדמיין אותו במדים של ה-MLS מאשר שנה נוספת בבאיירן.
"אם הוא רוצה להישאר בקבוצה, הוא חייב להשתנות", אמר לותר מתיאוס, אגדת באיירן שהפך לשחקן ספסל ואז פרש בניו יורק רד בולס. "זה נראה כאילו הוא בדרך הבטוחה החוצה. הכל תלוי מה מולר רוצה, אפשר לפרוש בצורה שתהיה טובה לכל הצדדים". מולר כרגע יישאר שם בעונה הבאה כשחקן תחת חוזה, בעוד טוכל עוזב. קשה לראות סיטואציה בה המאמן הבא מתחיל לאמן את הקבוצה בהזזתו של תומאס טוכל, בטח אם זה יהיה מאמן צעיר כמו צ`אבי אלונסו (ששיחק עם טוכל בקבוצה).
מה שנשאר ממולר, בינתיים, זה לא מעט עצבים. הגרמני נחשב לשחקן רגוע ומוערך, אך לאחר ה-3:0 מול לברקוזן הוא לא עצר בו: "אין לנו ביצים. אני עצבני. צריך להראות גישה טובה יותר באימונים. אנחנו אמיצים, אנחנו משחקים שם כדורגל חופשי. חסרה לנו החופש הזאת והמנטליות הזאת בקבוצה, בעיקר עם הכדור. לברקוזן לא מוכנה מראש, הם משחקים כדורגל ומחפשים פתרונות. אנחנו לא. זה מה שאני מצפה לו מבאיירן מינכן. אין את החופש".
מולר, במשך שנים, היה מגיע לחופש הזה בעצמו. הוא היה נותן את הפעולה היצירתית הזאת, הדריבל או המסירה שחותכות את ההגנה, ופרנק ריברי או אריאן רובן היו הופכים את זה לשער. הוא עבר אותם, את רוברט לבנדובסקי, לירוי סאנה, קינגסלי קומאן, מריו גומס ועוד. כל פעם הייתה היצירתיות הזאת, אבל הפעם משהו נעלם.
"הכדורגל של טוכל נהיה כבד מדי בשביל שמולר יפגין את היצירתיות שלו. דורשים ממנו יותר מדי משמעת", טענו באתלטיק, אבל הבעיה הזאת יותר גדולה מטוכל. ברוב השנה שעברה הם שיחקו עם יוליאן נגלסמן, וגם אז התחילה הדעיכה. הוא כבר לא שחקן של 20 בישולים למשחק, פשוט כי אלה החיים. הכדורגל היום קצת יותר מהיר ממולר שאיבד צעד ולא פחות חשוב מכך את רוברט לבנדובסקי, שאולי היה מרכזי יותר בהצלחה שלו ממה שהיינו מצפים.
לכן, גם אם באיירן תבנה מחדש הקיץ, סביר שזה יהיה סביב קיין ולא מולר. ההורקיין עם 27 שערים העונה, וב-2020/21 היו לו 23 שערים עם 14 בישולים. הוא יודע גם להניע כדור וגם לסיים מהלכים, ויכול להיות שהדבר הנכון יהיה לתת לו את החופש ב-4:3:3 עם קישור הגנתי יותר. מולר עדיין אגדת מועדון, עדיין אחד השחקנים הגדולים ביותר שגרמניה ידעה ויכול להיות שהיורו הביתי יהיה ההזדמנות המושלמת בשבילו לעזוב את הבמה בסטייל. בגיל 34, אולי, זה מה שאגדות עושות.
המקרה של קימיך שונה. בגיל 29 הוא אמור להיות בשיאו, וכבר עכשיו אחד שחקני הכדורגל הטובים בעולם. הוא עובר בהרחבה בין עמדות ויכול לעשות הכל על המגרש - הגנה, הבקעת שערים, בישולים ותפקוד שגרתי בין בלם, קשר אחורי, מגן ימני וקשר מרכזי. מה שבאיירן צריכה לעשות היא הייתה יכולה לקבל מקימיך, אולי האולר הטוב בעולם.
הוא פתח בכל משחק, בתור אחד השחקנים הטובים ביותר של באיירן, אבל טוכל חשב אחרת. "אין לו עתיד בבאיירן של טוכל", טענו בבילד לפני הדיווח על כך שטוכל יעזוב בסוף העונה. "הנהלת המועדון מקווה שהוא יוכל לחזור לעצמו עם מאמן אחר, אבל מערכת היחסים שבורה. ברגע שטוכל ניסה להשיג קשר אחורי אמיתי, קימיך נעלב והתחיל לחשוב על אופציות אחרות". מנצ`סטר יונייטד רוצה אותו, ואפשר לדמיין בתיאוריה איחוד עם פפ גווארדיולה - המאמן שהביא אותו לבאיירן מינכן - במנצ`סטר סיטי.
קימיך מסיים את החוזה ב-2025, ואולי יהיה השם החם ביותר של חלון ההעברות כשלבאיירן אין מאמן. אמנם בעידן נגלסמן הוא היה אחד השחקנים החשובים בקבוצה, אבל גם בעונה המלאה הקודמת שלו (2021/22) עבר בין עמדות הקשר האחורי והמגן הימני. טרם ברור המצב החוזי של קימיך כשטוכל לא ימשיך בשנה הבאה, אבל הקבוצות אפילו לא התחילו לנהל מגעים על החוזה.
"מערכת היחסים בין ההנהלה הבכירה לבין קימיך הדרדרה באופן משמעותי בחודשים האחרונים. אנשים בכירים במועדון חושבים למכור אותו, כאשר סערת החיסון לקורונה יצרה קרע בין המועדונים", כתבו באתלטיק. "הוא הרגיש שכל גרמניה שורפת אותו ושאף אחד לא מגבה אותו בבאיירן, כששחקני עבר ירדו עליו". מאז קימיך לא התראיין, והוא הרגיש שהוא לא מקבל את האהדה של קשרים הגנתיים כמו רודרי או פאביניו.
"באיירן שתקה כשקימיך חשב שהיא תגן עליו, וזה הוביל לקרע". תוסיפו לזה את הנטייה של הכדורגל המודרני להחליף קבוצות בקצב מהיר, ומי שהיה אמור להיות פיליפ לאם המודרני יכול להזדקן במועדון אחר. הוא שחקן מספיק טוב והיה רוצה להיות מרכזי יותר, כשהוא בעצמו אמר שהוא הופתע מהפיטורים של אוליבר קאן אחרי הזכייה באליפות.
חלק גדול מהאחריות נופל על טוכל, מאמן שידוע בכך שהוא משאיר חדרי הלבשה מרוסקים אחריו ומועדונים שלא מצליחים להגיע לאותם הישגים. למרות זאת, חלק מזה נמצא גם בהגנה - באיירן מינכן, בעבר, ידעה להשאיר דברים כאלה בתוך המועדון. הזליגה של הכביסה המלוכלכת החוצה, חרף רצף האליפויות בו קימיך היה מאוד מרכזי, מראים על שבר עמוק יותר.
באיירן 3.0
קימיך, במיטבו, לא היה שחקן שלקח משחקים על עצמו. הוא פשוט דאג שכל דבר יהיה במקום הנכון, עם תיקול או מסירה מדויקת ומחשבה חצי צעד לפני השאר. החופש הזה היה חסר בבאיירן, והוא יכול לבוא לידי ביטוי לצד קשר "גרזן" יותר ב-4:3:3 או אפילו ב-4:2:3:1, למרות שהוא פתח בעמדה הזאת לצד לאון גורצקה מול לאציו, במשחק שהסתיים ב-0:1 איטלקי.
הגומלין יתקיים באליאנץ ארינה ובאיירן עדיין פייבוריטית לעלות שלב, אבל הקבוצה שתהיה שם בשנה הבאה תראה אחרת לגמרי. לא אחת שלא בועטת למסגרת משחק שלם מול מועדון מהמקום התשיעי באיטליה ועם הרבה שחקנים שונים. אולי שוער יותר טוב ממנואל נוייר, אולי בלי הנוכחות הספק-אגדית-ספק-מעיקה של מולר, כמעט בוודאות בלי דאיוט אופקאמנו החלש ועם הרבה שמות אחרים.
בשביל זה המאמן החדש צריך לדעת שאין פרות קדושות, גם בבאיירן וגם בכל מועדון כדורגל אחר, אבל גם להוציא את הפוטנציאל בצורה הטובה ביותר. קימיך נבחר לשחקן ה-51 בעולם בדירוג השנתי של הגרדיאן, וכנראה היה יכול להיות גם גבוה יותר, וזה אחרי שהוא התבקש למצוא את עצמו בכל מיני מקומות. מאמן צריך למצות את הפוטנציאל מהסגל הקיים.
העננה סביב השניים, והעובדה שבאיירן ראתה 6 מאמנים מאז עזיבתו של פפ גווארדיולה ובדרך לשביעי, מעידים על כך שמשהו חורק בקבוצה. זה לא שלא עברו שם מאמנים טובים (קרלו אנצ`לוטי, האנזי פליק, יוליאן נגלסמן, תומאס טוכל ויופ היינקס, בין היתר), וזה לא שלא הושקע כסף, אבל הכל צריך להשתנות. הרפורמה שהם ניסו לעשות בקיץ לא עבדה, ולשם כך הובא מקס אברל שישמש כמנהל העל של המבנה הספורטיבי.
מעל הכל, באיירן מינכן היא לא באיירן מינכן. אותה מכונה גדולה של העשור הקודם שהגיעה בשקט יחסי שנה אחרי שנה לליגת האלופות והבקיעה שביעיות ושמיניות מרגישה כמו קבוצה חורקת, אחת שאמנם אמורה לעלות לשלב הבא אבל בעיקר בגלל החולשה של לאציו ולא החוזק שלה. המועדון הזה דופק בקצב קצת אחר, והדבר הנכון מבחינתו הוא לחזור למסלול הזה. במקום מכונית היוקרה הבווארית שמשייטת לה ברחבי אירופה, באיירן 23/24 מרגישה כמו סוסיתא.
קימיך, במיטבו, לא היה שחקן שלקח משחקים על עצמו. הוא פשוט דאג שכל דבר יהיה במקום הנכון, עם תיקול או מסירה מדויקת ומחשבה חצי צעד לפני השאר. החופש הזה היה חסר בבאיירן, והוא יכול לבוא לידי ביטוי לצד קשר "גרזן" יותר ב-4:3:3 או אפילו ב-4:2:3:1, למרות שהוא פתח בעמדה הזאת לצד לאון גורצקה מול לאציו, במשחק שהסתיים ב-0:1 איטלקי.
הגומלין יתקיים באליאנץ ארינה ובאיירן עדיין פייבוריטית לעלות שלב, אבל הקבוצה שתהיה שם בשנה הבאה תראה אחרת לגמרי. לא אחת שלא בועטת למסגרת משחק שלם מול מועדון מהמקום התשיעי באיטליה ועם הרבה שחקנים שונים. אולי שוער יותר טוב ממנואל נוייר, אולי בלי הנוכחות הספק-אגדית-ספק-מעיקה של מולר, כמעט בוודאות בלי דאיוט אופקאמנו החלש ועם הרבה שמות אחרים.
בשביל זה המאמן החדש צריך לדעת שאין פרות קדושות, גם בבאיירן וגם בכל מועדון כדורגל אחר, אבל גם להוציא את הפוטנציאל בצורה הטובה ביותר. קימיך נבחר לשחקן ה-51 בעולם בדירוג השנתי של הגרדיאן, וכנראה היה יכול להיות גם גבוה יותר, וזה אחרי שהוא התבקש למצוא את עצמו בכל מיני מקומות. מאמן צריך למצות את הפוטנציאל מהסגל הקיים.
העננה סביב השניים, והעובדה שבאיירן ראתה 6 מאמנים מאז עזיבתו של פפ גווארדיולה ובדרך לשביעי, מעידים על כך שמשהו חורק בקבוצה. זה לא שלא עברו שם מאמנים טובים (קרלו אנצ`לוטי, האנזי פליק, יוליאן נגלסמן, תומאס טוכל ויופ היינקס, בין היתר), וזה לא שלא הושקע כסף, אבל הכל צריך להשתנות. הרפורמה שהם ניסו לעשות בקיץ לא עבדה, ולשם כך הובא מקס אברל שישמש כמנהל העל של המבנה הספורטיבי.
מעל הכל, באיירן מינכן היא לא באיירן מינכן. אותה מכונה גדולה של העשור הקודם שהגיעה בשקט יחסי שנה אחרי שנה לליגת האלופות והבקיעה שביעיות ושמיניות מרגישה כמו קבוצה חורקת, אחת שאמנם אמורה לעלות לשלב הבא אבל בעיקר בגלל החולשה של לאציו ולא החוזק שלה. המועדון הזה דופק בקצב קצת אחר, והדבר הנכון מבחינתו הוא לחזור למסלול הזה. במקום מכונית היוקרה הבווארית שמשייטת לה ברחבי אירופה, באיירן 23/24 מרגישה כמו סוסיתא.
