בן ווייט, שחקן ההגנה של ארסנל, נמצא באחת התקופות הסוערות בחייו, לפחות מבחינה תקשורתית. אם נתייחס לפן הספורטיבי, הבלם/מגן של התותחנים נמצא בשיא הקריירה. הקבוצה שלו מובילה את הטבלה, הוא עצמו בישל לאחרונה שני שערים מול ברנטפורד והפך לאחד השחקנים הטובים בקבוצה שרואה עצמה מועמדת לאליפות, ולפני כשבוע, חתם על חוזה חדש בתותחנים עד 2028.
אז מדוע סוערת? בעיקר בשל נושא אי זימונו, או יותר נכון אי רצונו של וייט להגיע לנבחרת אנגליה, אותה גם נטש במהלך המונדיאל האחרון בקטאר. העובדה ששחקן ארסנל החליט על דעת עצמו לא להגיע לנבחרת שלושת האריות, אחת הנבחרות הטובות בעולם, עוררה דיון ער במדינה על היחס של שחקנים לקבוצה שלהם לעומת הנבחרת, וגם העלתה על פני השטח מה באמת קרה אז, בקטאר, שגרם למגן לנטוש את הנבחרת באמצע מה שאמור להיות רגע השיא של כל כדורגלן מקצועני.
אז בואו נתחיל במה שהתרחש אז, בקטאר. למרות שבנבחרת אנגליה הכחישו זאת, בתקשורת האנגלית יישרו השבוע קו שמה שהוביל לנטישה, הייתה הערה של עוזר המאמן, סטיב הולאנד, שלא מצאה חן בעיניי ווייט. על פי ה"טלגרף", מילים שזרק לעברו עוזר המאמן, מול חבריו לסגל הנבחרת, גרמו לו לעזוב את הטורניר ואת המחנה. על פי מה שידוע, כאשר ווייט סירב לענות להולאנד על שאלה ששאל אותו על הדרך בה ארסנל משחקת, עוזר המאמן ענה לו, מול שאר השחקנים, שווייט לא מתעניין מספיק בכדורגל.
ההערה של הולאנד כנראה לא הגיעה בחלל ריק. במהלך השבוע האחרון, ב"אתלטיק" התייחסו לווייט והגדירו אותו כ"חידה". בין היתר, הם הזכירו ראיון מלפני שלוש שנים שלו, בו סיפר האנגלי: "לא צפיתי בכדורגל בתור ילד, ואני לא צופה במשחקים עכשיו".
אך כמובן שלא מדובר רק בהערה הזאת. ווייט, לטענת הסובבים אותו, לא מקבל מספיק כבוד בנבחרת אנגליה, ולא זכה למקום של שחקן הרכב קבוע בה. הרחש עלה מדרגה, כאשר באותו בוקר בו סאות`גייט הודיע כי ווייט בחר לא להגיע לנבחרת, ארסנל הודיעה חגיגית כי המגן האריך את החוזה בקבוצה. מקריות? אולי, אבל אולי גם הצהרה של הקבוצה שאצלם, ווייט מרגיש הכי בבית בעולם, הכי מוערך בעולם. ב"אתלטיק" כתבו: "היה לו ביקוש בקבוצות המובילות בעולם, אבל הוא מצא בארסנל בית, הוא מרגיש שהם נותנים לו את השקט שהוא צריך".
בראיון שערך ל"טלגרף", עוד לפני הפרשה האחרונה, דיבר ווייט בכנות על התדמית שלו: "זה לא נכון שאני לא אוהב כדורגל, אני נהנה ממשחקים ואימונים. אני יודע שאנשים אומרים שאני לא אוהב את המשחק. כשאני חוזר הביתה, הכדורגל לא בראש שלי. אני בסך הכל בן אגם רגיל, אבל כשאני שם, על המגרש, אני מחויב בדיוק כמו כולם".
עד כמה העובדה שבן ווייט לא אוהב לצפות בכדורגל התקבלה בצורה מוזרה באנגליה? בפרופיל של השחקן, באתר הרשמי של ארסנל, זה מקבל משקל משמעותי. "אין שאלות לגבי האהבה והתשוקה של בן לכדורגל, אבל מה שקצת שונה ביחסים שלו עם המשחק, זה שהוא אוהב בצורה טהורה לשחק אותו, ולא לצפות בו. זה תמיד היה ככה, עוד מימיו כילד במשפחה שלא הייתה מעורבת בכדורגל, ולא גידלה אותו כאוהד. הוא פשוט היה ילד שאוהב לעשות ספורט, ומצא את התשוקה שלו בכדורגל".
ווייט מדבר רבות על התמיכה שקיבל מהוריו, למרות שלא בא ממשפחה של ספורט. איך הוריו, שלא הבינו שום דבר בכדורגל, ברמה שבקושי הכירו מועדונים, ליוו את הילד שגדל ליד בורנמות` מגיל הצעיר בכל המועדונים בהם היה. מהאקדמיה של סאות`המפטון בה החל לשחק כילד בן 9, דרך החתימה בברייטון בגיל 16, ההשאלות לליגות נמוכות, ובסופו של דבר המעבר הגדול שהגיע לארסנל ב-2021, תמורת כ-50 מיליון פאונד. "היחסים של ההורים שלי לכדורגל היום הם בדיוק אותו דבר כמו שהייתי בן 8. אם אני שואל אותם איך שיחקתי, אמא שלי תמיד תגיד לי `היית ממש טוב היום!`, סיפר וייט.
על פניו, הרצון של ווייט לתמיכה ולתחושה של בית נראה ברור, אך מדוע הסירוב שלו להגיע לנבחרת אנגליה הכעיס כל כך את האנגלים, או לפחות חלק מהם? ובכן, כן מגיע עניין של תפיסה, אולי עניין של הבדלי דור, שאנחנו לעיתים רואים גם אצלנו בספורט הישראלי. נבחרות לאומיות נחשבו בעבר לחלום הגדול של כל ילד, המטרה האולטימטיבית, הפרס הגדול על הצלחה בקבוצה, הסימן שרואים אותך ומעריכים אותך. גם בנבחרות ישראל, בכדורגל ובכדורסל, אנחנו רואים לאחרונה יותר ויותר ספורטאים שפשוט מוותרים על הזימון, ואפילו לא משלמים את המחיר בהמשך. כשזה קורה בנבחרת כמו ישראל או דומה לה מבחינת הרמה, אפשר אולי לתרץ את זה בחוסר אטרקטיביות מקצועי, אבל כשזה קורה באחת הנבחרות הטובות בעולם כיום...ובכן, את זה לחלק מהאנשים יותר קשה לקבל.
בטור של העיתונאי ברני רוני ל"גרדיאן", הוא הגדיר את המהלך "חסר התקדים" לטענתו של בן וייט כ"דור Z נגד הכדורגל הבינלאומי", ובו הוא מחבר בין ההתנהגות והאופי של בני הדור שנולדו בסוף שנות ה-90, הרצון שלהם להיות שונים, וכך שהם רואים את עצמם כ"טובים יותר מבחינה מוסרית", לבחירה של המגן לוותר על כדורגל בינלאומי. למעשה, טוען רוני בטורו, "הדבר הכי מפתיע הוא שדבר כזה לא קורה בתדירות גבוהה יותר". הוא מוסיף: "כשאתה מסתכל על התמונה הגדולה, זה לא מובן מאליו שכל כך הרבה שחקנים כן מופיעים לנבחרות שלהם, בלו"ז המטורף שיש להם, כאשר כל כך הרבה כסף מונח על הכף וכל פציעה יכולה לעלות בחוזה הבא".
מבחינתו של כותב הטור, המקרה של ווייט, שאולי מוותר על הזדמנות לשחק במונדיאל הקרוב בנבחרת שיכולה לזכות בו, יכול להיות סנונית שמבשרת של שינוי יחסי הכוחות בכדורגל העולמי. שינוי שיוביל לכך ששחקנים יהיו נאמנים קודם כל למועדונים שלהם, לכסף הגדול שהם מרוויחים בו. "בעבר כשהיית משחק בנבחרת, ידעת שזה יכול להוביל לחשיפה גדולה יותר, ואולי לכסף גדול יותר בעתיד. כיום? השחקנים מתוגמלים בצורה כל כך גדולה ברמה יומיומית, שהבחירה לשחק במדים הלאומיים יכולה להגיע רק מהרגש, מהלאומיות. אין בה משהו הגיוני. היא מזכירה לנו כמה המעמד של כדורגל הנבחרות עדין, כמה הוא תלוי בסופו של דבר ברצון הטוב של השחקנים להופיע אליו".
שחקן העבר ג`רמיין ג`נאס התייחס גם הוא לפן הזה בבחירה של ווייט: "לא כולם פטריוטים באותה מידה ואנחנו צריכים ללמוד לקבל את זה. יש לבן את הסיבות שלו. אם הוא חושב שזה הצעד הנכון לקריירה שלו, אנחנו צריכים לכבד את זה. הוא צריך לעשות קודם כל מה שטוב עבורו, וככה כל כדורגלן. אנחנו אוהבים לשמוע משחקנים שהם רוצים להילחם עבור המדינה שלהם, אבל יש להם את השיקולים שלהם".
הסיפור של בן ווייט כנראה יצא קצת מפרופורציה, כמו כל דבר שקורה בכדורגל האנגלי ובעיקר בכל מה שקשור לנבחרת ולגאווה הלאומית שלהם, אך אם נסתכל עליו ממעוף הציפור, נראה תהליך שגם אנחנו כאן בישראל, יכולים כאמור לזהות בעצמנו, ואולי לעוד נורת אזהרה בעתיד לכל מי שאחראי על כדורגל הנבחרות, ועל הצורך שלו להיות מספיק אטרקטיבי עבור אותם כדורגלנים, ששמים הרבה על הכף בכל פעם שהם "מתגייסים" למשימה בינלאומית.
