אפשר להגדיר את העידן בו אנחנו חיים כ"עידן היותר". זה מרגיש כאילו יש יותר מכל דבר בהשוואה למה שהיה לפני חמש או עשר שנים, בטח מבחינת הבידור. יש יותר תוכניות וערוצי טלוויזיה מאי פעם, יותר רשתות סטרימינג, יותר רשתות חברתיות, יותר משחקי כדורגל ויותר מכל דבר שמנסה להשיג את הריכוז של כל אחד ואחד מאיתנו. זה קרה גם בכדורגל.
יש יותר ויותר משחקים, יותר ויותר ליגות, יותר ויותר כדורגלנים שמצפים מאיתנו לזכור את השם שלהם משנה לשנה. ברגע שהשמות הגדולים באמת (כמו ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו) לא פורשים ומשחקים בליגות קטנות, וברגע שיש שורה של אחרים שמנסה לתפוס את מקומם, אז המשחק הופך למורכב מאי פעם. כל אחד מנסה להביא משהו אחר לשולחן, משהו אחר שיתפוס את היריב לא מוכן. הרבה יותר קשה להפתיע.
לכן ראינו בשנים האחרונות מהפכה, לא פחות, במצבים הנייחים. כל קבוצה מנסה להגיע עם ספר מהלכים משלה לקרנות ולבעיטות חופשיות. במקביל לכך, ראינו גם שינוי בבעיטות הפתיחה אחרי שערים ובמחצית, כשיש רק שחקן אחד שמוסר את הכדור אחורה ולא שניים שמוסרים זה לזה. כל נגיעה בכדור חשובה.
אנשי המקצוע מבינים שצריך לנצל כל הזדמנות. כל עצירה (ולא חסרות כאלה, כשבממוצע משחקים 55 דקות נטו מתוך ה-90) יכולה להיות חצי שער, כל מהלך יכול להיות משמעותי. ליברפול וארסנל, שתיים משלוש הטוענות לכתר בפרמייר ליג, עושות את זה דרך הוצאות החוץ.
מצב נייח לעניים
ליברפול של קלופ הייתה הראשונה שעשתה את זה. היא מינתה את תומאס גרונמרק ב-2018 למאמן הוצאות החוץ שלה. זה נחשב כמו בדיחה, בהתחלה, אבל גם קלופ נתן הרבה קרדיט לגרונמרק על הקפיצה שהובילה את הרדס לזכייה בליגת האלופות ובאליפות אנגליה ולעונה בה היו קרובים לקווארדופל ב-2022.
גרונמרק מצא את עצמו עובד עם אייאקס, פילדלפיה יוניון, פלמנגו וטולוז במקביל לשירותי הייעוץ בליברפול. הרדס הצליחו לשמור את הכדור ב-45.4% מהוצאות החוץ בהן לחצו אותם לפני הגעתו של גרונמרק, לעומת 68.4% בסיום עונתו הראשונה. כשהם זכו באליפות, ב-2019/20, הם הבקיעו 13 שערים מתוך הוצאות חוץ (לאחר שספגו לא מעט לפני כן).
גרונמרק הסתכל על הוצאות החוץ כדבר הקרוב ביותר למצבים נייחים. לא רק על העוצמה שלהן, כשהוא עצמו היה שיאן העולם לשעבר וזרק כדור למרחק של 51.3 מ`, אלא גם על האפשרות למצוא עם הידיים שחקן בעמדה הנכונה ולהניע את הכדור בדרך לשער. כל מאמן כדורגל יגיד לכם שהדקות החשובות ביותר הן אחרי איבוד של הקבוצה השנייה, וזה בדיוק מה שקורה במקרה של הוצאת חוץ.
מצב בו שחקן מחכה שתיים או שלוש שניות בשביל להוציא את הכדור, ובזמן הזה קולט את פליסיו מילסון או מוחמד סלאח מתפנים בצורה טובה יותר, יכול להיות שווה שער. בהתחשב בזה שמשחק עם 5 שערים זה חריג, אז הוצאת החוץ טובה שווה עולם ומלואו. "לפעמים הוצאת חוץ טובה יכולה ליצור מרווח ולהוביל לכיבוש", אמר גרונמרק בראיון לאתלטיק.
שחקני עבר כמו אנדי גריי וסטיב ניקול טענו שקלופ מגזים עם הירידה לפרטים, אבל התברר שבתחום הזה – גם בתחום הזה – מאמן ליברפול הקדים את זמנו. היום יותר ויותר קבוצות מעסיקות מאמנים שמתמחים בהוצאות חוץ, כי השערים האלה יכולים להיות שווים הון.
הטריק של ארסנל
אחת המייצגות הבולטות ביותר של התופעה בעונה האחרונה ומי שכבשה מספר פעמים מהוצאות חוץ מוצלחות היא ארסנל. במשחק הגביע מול ליברפול ראינו מהלכים בהם שחקן אחד חותך מחוץ לרחבה, שחקן אחר מתקרב למוציא הכדור ואז הכדור מגיע דווקא לשחקן שנשאר מחוץ לרחבה, כשהוא מנצל את המרחק מהשומר הקרוב כדי לחתוך פנימה ולהגיע ישירות לרחבת החמש. המהלכים האלה מזכירים את אלו של ניקולה יוקיץ` וארון גורדון מגמר ה-NBA האחרון, רק שהפעם הם קורים בתוך מגרש הכדורגל. במשחק אחר ראינו את ארסנל מחליפה בין מוציאי חוץ בשביל להכניס את הכדור לרשת, כשבשני המקרים העקרון דומה - לתפוס את הגנת היריבה לא מוכנה.
המגזין הטקטי Total Football Analysis חילק את הוצאות החוץ ל-3 סוגים: מהירות, ארוכות וחכמות. המהירות הן אלה שתופסות את ההגנה לא מוכנה ונחשבות לטריקיות בחבורה, כמו הקרן המפורסמת של טרנט אלכסנדר-ארנולד ודיבוק אוריגי מול ברצלונה. ארסנל הבקיעה כך מול לוטון, למשל, בחצי שנייה של ריכוז שהספיקה לגבריאל ז`סוס. בעידן בו הוצאות החוץ הופכות לחשובות יותר ויותר, סביר שנראה פחות שערים כאלה.
הארוכות שימושיות במיוחד במקרים בהם שחקן מצליח להוציא כדור ישירות למרכז הרחבה או לאגף השני, גם כאן בניסיון לתפוס את ההגנה לא מוכנה. שחקנים כמו לואיס הרננדס (בלמה של מכבי ת"א לשעבר) ורורי דלאפ (אקס סאות`המפטון וכיום עוזר מאמן מכבי ת"א) התמחו בהוצאות חוץ מהסוג הזה. ברגע שיש לך מוציא חוץ מספיק חזק ומספיק מדויק הוצאות החוץ יכולות לשמש כקרנות, לפחות כשהן קרובות לרחבה. הפרשן ג`ון מולר טען שאלו הוצאות החוץ שמובילות בסבירות הגבוהה ביותר לשערים תוך 30 שניות, בעזרת בדיקה מתמטית שהראתה שהן שוות פי 2.2 מהוצאות חוץ רגילות ושאין חשש משמעותי ממתפרצות. ההבדל בפועל לא גדול (22 הוצאות חוץ שהופכות לשערים מתוך 1,000 לעומת 10), אך מספיקה הוצאת חוץ נכונה אחת בשביל להכריע משחקים.
ברנטפורד, קבוצה אחרת איתה עבד גרונמרק, הובילה את הליגה בכמות הוצאות החוץ. זה אולי הנשק הטוב ביותר לקבוצות הקטנות, אלה שאין להן את האיכות לייצר מצבים במשחק רגיל מול קבוצות ששוות פי 5 יותר מהן. ייתכן שזה הנשק הנכון ביותר לצמצום פערים. קבוצות שיודעות שאין להן את הכלים לנצח את מכבי חיפה בארץ או את מנצ`סטר סיטי בחו"ל במשחק עומד יוכלו להפתיע אותן ברגע אחד של חוסר ריכוז או עם כדור ארוך מהמצופה, והן אולי הקבוצות שיקחו את הזריקות האלה קדימה.
הכדורסל שבתוך הכדורגל
הסוג השלישי, הזריקות ה"מתוחכמות", הוא בעצם מהלכים לכל דבר אחרי הוצאת החוץ. בדומה למהלכים אחרי פסק זמן בכדורסל, רק שכאן יש יותר שחקנים שרצים ליותר שטחים ומוציא חוץ שיכול לבחור. האם זה אומר שאנחנו נראה מאמני כדורגל עם לוח טקטי סטייל כדורסל או טאבלט גדוש במהלכים כמו בפוטבול? לא סביר, אבל אפשר להניח שלקבוצות היום יש לא מעט מהלכים כאלה כבר עכשיו.
מאמן בוסטון סלטיקס, ג`ו מאזולה, נתן חלק גדול מהקרדיט של הצלחת קבוצתו העונה לזאת של פפ גווארדיולה במנצ`סטר סיטי. מאזולה טען ש"גם כדורסל וגם כדורגל הם משחקים של מעבר, של ניצול מרווחים ולדעת מתי לאיים. המעברים האלה מנצחים משחקים בשני הענפים ולכן יש הרבה מה ללמוד. העקרונות ב-1 על 1 בכדורגל, כדורסל ולקרוס דומים זה לזה". שחקניו כמו ג`יילן בראון ואל הורפורד הביעו תמיכה באותם עקרונות, כשכאן זה יכול לעבוד בכיוון ההפוך.
ההשפעה של מאמן כדורסל גדולה משל מאמן כדורגל, שלא יכול לקחת פסקי זמן ולא יכול לשרטט תרגילים. תבניות התקפה או מצבים נייחים הם דבר אחד, אבל תלויים במספר גדול של משתנים, אולי יותר מהוצאות חוץ (שתמיד יהיו, כמובן, מצדי המגרש). מאמן חכם וקבוצה חכמה תדע לבנות מספר תרגילים שונים בהתאם למה שהיא יכולה להציע, והתרגילים האלה יהיו שווים הרבה שערים.
האם זה אומר שאנחנו נשמע בקרוב על הטלפון שיוסי אבוקסיס הרים לדני פרנקו, על התחממות ביחסים בין יורגן קלופ לסטיב קר או על השיחה בין אליניב ברדה לדן שמיר? לכו תדעו. הספורט המודרני, קצת כמו האמנות המודרנית, הוא המקום בו האדם היצירתי ביותר מנצח.
