פעם בשנתיים, באמצע החורף, זה קורה. אליפות אפריקה תצא לדרך בסוף השבוע בחוף השנהב בהשתתפות 24 נבחרות עם חלום אחד: להניף את הגביע החשוב ביותר ביבשת השחורה. עד כמה קשה לחזות את הזוכה ילמדו כל שבע המהדורות הקודמות של הטורניר שהולידו שבע אלופות שונות. יותר מכל יבשת אחרת, זו כנראה האליפות הכי שוויונית ובלתי צפויה בעולם הכדורגל. ובכל זאת, ננסה לדרג את הכוחות המובילים של הטורניר.
8. גאנה
אחת הנבחרות הגדולות באפריקה שמחכות הכי הרבה זמן לזכיה בטורניר. הכוכבים השחורים לא הצליחו להניף את הגביע מאז 1982 וככול שעובר הזמן נראה שהקללה יותר קשה להסרה. אחרי הכישלון המחפיר באליפות אפריקה הקודמת ובמונדיאל בקטאר (הדחות בשלב הבתים), מונה כריס יוטון למאמן כדי להחזיר את התקווה לנבחרת ממערב אפריקה. גם הפעם היא תציג לראווה את האחים הלוחמים אנדרה וג'ורדן אייוו, אך בעיקר את שני הכוכבים הגדולים העכשוויים - איניאקי וויליאמס מבילבאו ומוחמד קודוס מווסטהאם. חסרונו של תומאס פרטיי, קשר ארסנל, בשל פציעה עלול להוות בעיה גדולה לגאנה שתפגוש כבר בשלב הבתים את מצרים החזקה.
7. ניגריה
בדבר אחד הסופר איגלס הם קונצנזוס. רבים יסכימו כי יש להם את החלוץ הטוב ביותר: ויקטור אוסימן, שחקן השנה של הכדורגל האפריקאי, ואולי החלוץ הכי מבוקש באירופה שרשם רק הופעה אחת בטורניר החשוב ביבשת. בצער רב, נודע כי שותפו לחוד ויקטור בוניפייס, הסנסציה של לברקוזן, נפצע ויחמיץ את הטורניר. בכל מקרה אדמולה לוקמאן, אלכס איובי וסמואל צ'וקוואזה יכולים להשלים חלק קדמי משובח בעל פוטנציאל לזריעת הרס רב. נקודות תורפה: הסגל לא נראה מספיק מאוזן בחלק האחורי, וכן פתיחת משחקי מוקדמות המונדיאל שכללו שתי תוצאות תיקו מביכות, מלמדת שיש לניגריה הרבה עבודה.
6. קמרון
הנבחרת של ריגוברט סונג היתה ההתקפית והמהנה וביותר בטורניר הביתי הקודם, אז נכנעה בפנדלים למצרים בחצי הגמר. הקמרונים דואגים כמעט בכל טורניר להציב רשימה מכובדת של שחקנים, שכוללת שוב את וינסן אבובאקר, פייר אנדרה זמבו אנגיסה והשוער אנדרה אונאנה. מצד שני היא עמוסה ורוויה באגו ומחנאות שלפעמים מכבידים עליה מלהצליח בטורנירים החשובים. חסרונו של אריק מקסים שופו מוטינג בולט יותר מכל, אך אם הדבר הוא לטובת הלכידות הקבוצתית, יכול להיות שהאריות ירוויחו מכך. חמש זכיות העבר שלה מקנות לה מקום של קבע במועמדות לעשות זאת שוב.
5. אלג'יריה
שועלי המדבר עדיין מתבססים על השלד שהביא לצפון אפריקה את הגביע ב-2019. ריאד מחרז, כוכבה של אל-אהלי הסעודית, הוא כמובן השם החם ביותר ולצידו איסלם סלימאני, עיסמאיל בנאסר וסופיאן פייגולי. השמות החדשים יותר - אמין גויירי מראן וחוסאם אואר מרומא - מוסיפים עוד מימד של איכות וטכניקה לסגל עתיר הניסיון של דז'מל בלמאדי. הנבחרת עומדת מאחורי יוסוף אטאל, שהושעה מניס והורשע בבית המשפט בגין דברי הסתה נגד ישראל ותמיכה בחמאס. המגן הימני אמור להיות אחד מהשחקנים הבולטים בסגל הפרו-פלסטיני. ואם לחזור לכדורגל, 14 שנה עברו מהפעם האחרונה שנבחרת צפון אפריקאית (מצרים) זכתה בטורניר שנערך מדרום לסהרה ויהיה מעניין לראות אם אלג'יריה תצליח לשבור את המחסום ההיסטורי.
4. חוף השנהב
כמעט 10 שנים חלפו מאז הזכיה האחרונה של נבחרת הפילים במונדיאל. אחרי דור הזהב של דידייה דרוגבה והאחים טורה, חוף השנהב היתה נבחרת במעבר ולטורניר הנוכחי היא שוב מגיעה עם ציפיות. ראשית בשל העובדה שהיא הנבחרת המארחת שתנסה לשבור את הרצף ולהיות הראשונה מאז מצרים ב-2006 שמניפה את הגביע על אדמתה. שנית, בשל העומק והכישרון שטמון בה. הנבחרת של ז'אן לואי גאסה מציגה את שלישיית הקישור הכי מרשימה בטורניר, שכוללת את איברהימה סאנגרה, סקו פופאנה ופרנק קסייה. לצד הגנה שמורכבת משחקנים של נוטינגהאם פורסט, רומא, מונאקו ולברקוזן, יש גם כוח אש בהתקפה שכולל את סבסטיאן האלר (שנמצא בכושר רע), ניקולה פפה וג'רמי בוגה. ווילפריד זאהה לא זומן.
3. מצרים
מבחינת סגל שחקנים שרובו עדיין מתבסס על הליגה המצרית, לא בטוח שהפרעונים שווים טופ 3 ועם זאת קשה להמר נגד מוחמד סלאח ושות'. הכוכב הכי גדול של האליפות הפסיד בשני הגמרים האחרונים, בנוסף גם בפלייאוף העליה למונדיאל, ומגיע בכושר מעולה עם 14 שערים בפרמיירליג ורעב גדול להחזיר את הגביע לנבחרת שזכתה בו הכי הרבה פעמים בהיסטוריה - 7 פעמים. לצידו בהתקפה נמצא את עומר מרמוש, שחווה עונה אישית נהדרת בפרנקפורט, וכן מוסטפא מוחמד מנאנט. כמעט כל השאר יעבדו קשה עבור הכוכבים מקדימה וכרגיל ינסו להמאיס את הצופים בכדורגל סופר הגנתי. הנבחרת המבוגרת של רוי ויטוריה מגיעה לחוף השנהב עם הפסד בודד בשנה וחצי ותחושה שהיא בהחלט יכולה לעשות את זה הפעם.
2. מרוקו
רבים, כולל סוכנויות ההימורים, מסמנים את מרוקו כמועמדת מספר 1 לזכיה בטורניר. קשה להתווכח עם הנבחרת האפריקאית הראשונה בהיסטוריה שהעפילה לחצי גמר מונדיאל ומעמידה סגל שהתבסס על אותה הצלחה פנומנלית בקטאר. מיאסין בונו, דרך אשרף חכימי, עובר בחאקים זייש ועד יוסוף אן-נסירי - לוואליד רגראגי יש חבורה מוכשרת, מגובשת שיודעת מה היא רוצה מעצמה וקשה מאוד להכנעה. ובכל זאת שתי נקודות לרעתה: ההיסטוריה שמלמדת שאפריקאיות שהצליחו במונדיאל - קרי קמרון אחרי מונדיאל 1990, סנגל אחרי מונדיאל 2002 וגאנה אחרי מונדיאל 2010, לא מצליחות בטורניר היבשתי העוקב. לכך אפשר להוסיף את העובדה שמרוקו זכתה רק פעם אחת ודי מזמן (1976) והגיע פעם אחרונה לגמר לפני 20 שנה.
1. סנגל
מטבע הדברים צריך לתת את הכבוד לאלופה המכהנת. סנגל היא לא רק מחזיקת הגביע, אלא גם מי שהגיעה לגמר לפני 4 שנים בקהיר והפסידה לאלג'יריה. נכון הוא שהאלופה האחרונה ששמרה על התואר שלה באפריקה היתה מצרים בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, אבל לנבחרת של אליו סיסה יש את כל הכלים הכבדים כדי לנסות ולזכות שוב בפרס הגדול. במונדיאל האחרון, אריות הטראנגה הודחו בשמינית הגמר לאנגליה החזקה, וצריך לזכור שהפעם יהיה לה את סאדיו מאנה, הכוכב הבלתי מעורער שלה, שהחמיץ את גביע העולם בקטאר בגלל פציעות. ניקולאס ג'קסון מצ'לסי הוא חיזוק מרענן להתקפה, שכוללת גם את איסמאילה סאר. אדוארד מנדי, קאלידו קוליבאלי ואידריסה גיי ימשיכו להוות עמוד התווך בכל עמדה חשובה במגרש. ואחרון חביב: אם תסיים ראשונה בבית, היא צפויה להגרלה יחסית נוחה עד חצי הגמר.
