בתוך הכדורגל הישראלי, ברק בכר היה ידוע בתור מישהו ש"נצמד לתסריט" - אומר תמיד את מה שצריך להגיד, נזהר מלהרגיז או לחצות קווים ולא בוחל בקלישאות. אבל ה-7 באוקטובר היה אירוע משנה חיים לכולנו; כל בן אנוש שראה את הזוועות מעוטף עזה, לא נשאר אותו דבר אחר כך. וגם בכר. ומסיבת העיתונאים שלו לפני המשחק מול לייפציג בליגת האלופות - היתה רגע טהור של אומץ לב.
כבר תקופה ארוכה שכולנו הרגשנו שאנחנו חיים בעולם מקביל: שחלקים גדולים מהעולם, יותר מדי מהם, מתייחסים לטובים כמו לרעים - ולהפך. ששלטון אפל ואכזרי השתלט על המציאות, שהרוע השתלט.
אנשים שהחזקת מהם כהגונים או הגיוניים, כולל מועדוני כדורגל ואפילו התאחדויות בינלאומיות, נשארו נייטרליות מול הדבר היחיד שבעולם שאי אפשר להישאר אדיש אליו. אבל בכר, דווקא בכר, באותו רגע היה נכון להגיד את מה שעבר בלבבות של עם שלם - ללא הבדל דת, גזע או שייכות פוליטית.
זה הרגע שבו מנגנוני ההגנה של בכר, אלה ששומרים עליו בימים רגילים מלהתחלק או להגיד משהו שיפגע, התפרקו - רגע אנושי של אדם יוצא דופן. העלבון שכולנו סחבנו איתנו, כאוהדי כדורגל, מהשתיקה (או מהמילים שהן כמו שתיקה) אל מול הרוע, יצא מהלב שלו באותו הרגע. זאת לא היתה תפארת המליצה, זה לא היה משחק - זה היה אדם ישראלי שהיה מוכן לדבר היכן שרבים מדי שתקו.
לא ברור כמה הנאום של ברק בכר ישפיע באמת על המציאות. מי שהתעלם מכל מה שקרה עד עכשיו, כנראה יישאר אדיש גם הלאה. אבל זה היה רגע חשוב של ספורטאי ישראלי - רגע חשוב של בן אדם, מעל הכל, שידע להפריד בין הטוב לרע ולצעוק את הכאב של מדינה שלמה - מול כל העולם.
יש רגעים בחיים שבהם אדם צריך לעשות את הדבר הנכון. לא את הדבר הבטוח או הנעים, אלא לומר את האמת. בכר הוא כמובן לא היחיד; ראינו הרבה דוגמאות של אור בתקופה החשוכה הזאת. אבל נדמה לי שעבור אוהדי הכדורגל בישראל, זה לא היה נר קטן בחושך - אלא פרוז'קטור ענק.
המילה "מייצג את ישראל" הפכה להיות משהו שאומרים כלאחר יד. ברגע הזה, המונח קיבל משמעות מצמררת. הוא לא רק ייצג את מדינת ישראל, אלא ממש ייצג אותנו. אותי.
כולנו ידענו שברק בכר הוא מאמן גדול. הוא עוד יוכיח את זה גם בעולם, למרות המעמד שלו שקצת התערער לאחרונה - אם לא בסרביה, אז במקום אחר. אבל ברגע האמיתי הזה, כשהאמת נצצה מתוך עיניו הדומעות - נוכחנו לראות גם אדם גדול. אדם שאתה רוצה, בכל מאודך ובכל ליבך, שיצליח.
והוא עוד ינצח.