בשנים האחרונות, בספורט העולמי כולו יש מגמה ברורה: שחקנים שיוצאים החוצה ומשמיעים את קולם. התקופה שבה ספורטאים מתחבאים מאחורי הנהלות, או מצייתים באופן עיוור לקבוצות שלהם - נגמרה לחלוטין. כניסת הרשתות החברתיות, והעובדה שכל ספורטאי מחזיק מעין "כלי תקשורת" משל עצמו, מהר מאוד הוציאה כדורגלנים, כדורסלנים ואתלטים בכלל מהעמימות הישנה - גם בנושאים פוליטיים.
אפשר היה לראות את זה עם קולין קפרניק, שחקן הפוטבול שאיבד את מקום עבודתו בגלל מחאת "כריעת הברך"; עם שחקני ה-NBA, שהובילו מחאה במהלך "בועת הקורונה" סביב ההרג של המפגין ג'ורג' פלויד; ועד העובדה שעד היום, שחקני כדורגל בפרמייר ליג פותחים משחק באותה כריעה מפורסמת - כאקט מחאה נגד גזענות.
אבל לשחקנים שיוצאים להשמיע את כולם יש גם דילמה - כאשר הקבוצה (או הליגה) תומכת במעשים שלך, הכל בסדר. אבל מה קורה כשיש התנגשות ערכית? מה קורה כאשר האוהדים של הקבוצה שלך פונים נגדך (או נגד עמך) - האם יש לך באמת את היכולת והעוז לצאת נגדם? האם אפשר בכלל לשחק כדורגל כשאוהדים שלך שונאים אותך?
זו הדילמה שבה נתקל ליאל עבדה - הכדורגלן הישראלי שמשחק בסלטיק, ונתקל במחאה הפרו פלסטינית (פרו חמאס, במקרה הזה) של אוהדי קבוצתו. עבדה פצוע, אז הוא עדיין לא היה צריך להתמודד עם הדילמה הזו על המגרש. אבל גם הוא מבין שזה יקרה בקרוב. והעובדה שהגינוי של הנהלת המועדון (שעמדה לצד השחקן), התקבל בבוז מוחלט ע"י ארגון האוהדים הדומיננטי - מעמיקה את השבר ואת סימן השאלה.
קשה לי מאוד לעמוד בעמדה ולחלק עצות. עוד לא נאלצתי בחיי להגיע למצב שבו אני מוותר על פרנסה, גם אם מדובר בעקרונות שחשובים לי. לא קל לצאת מחוזה ארוך טווח, שעליו חתמת לפני חודש, שנותן לך שכר גבוה ומפרנס משפחה שלמה.
אבל דבר אחד אני כן יודע: אף צד לא מתכוון לוותר בסיפור הזה. עבדה לא יתקפל, וטוב שכך, וגם הקהל של סלטיק ככל הנראה ימשיך להניף את דגלי פלסטין ולמחות נגד ישראל בתור "הצד הרע" (בעיוות מוסרי שקשה לתפוס). ברור לחלוטין שזה יגיע משם גם לשריקות בוז כלפי עבדה, בכל פעם שהוא ישחק. אולי אפילו לדברים חמורים יותר. במציאות הזאת, קשה לעשות כל דבר - בטח לשחק כדורגל.
את ההחלטות שלו, עבדה יקבל בעצמו. אבל דבר אחד חייבים להעריך - וזו את הנכונות לעמוד על שלו. האקט הלא מובן מאליו של ההליכה להנהלה והדרישה (לפחות על פי הדיווחים) לגנות את דגלי פלסטין, שהובילה גם להודעה האמיצה שפרסם המועדון נגד האוהדים שלו, והעמידה העיקשת של עבדה על עקרונותיו, הוא אקט אמיץ מאין כמוהו. בעיקר, כי הוא היה מוכן להקריב.
יש באנגלית ביטוי שאי אפשר לתרגם בעברית - הוא נקרא Put Your Money Where Your Mouth Is. המשמעות? לדבר זה טוב ויפה, אבל האם היית מוכן להקריב כלכלית למען העקרונות שלך? רוב הספורטאים בעולם לא באמת היו מוכנים לעשות את זה. גם לברון ג'יימס, אולי גדול הכדורסלנים, שידע למחות על לא מעט דברים - התקפל כשהכסף של הסינים עמד בצד השני.
אבל עבדה כן עמד בזה. לפחות עומד בזה בינתיים. והעמידה הנחרצת שלו למען העם שלו, למען העקרונות שהוא מאמין בהם, היא לא מובנת מאליה. גם לא בתקופה הזאת, שבה שחקנים הם הרבה יותר דעתניים. כי זה קל ונוח לעשות מחאות כשהסביבה שלך, הקהל וההנהלות והמאמנים, איתך. הרבה יותר קשה לעשות את זה בסביבה עוינת.
וצריך לומר עוד דבר: עבדה הוא לא הישראלי הראשון שמשחק בסלטיק. גם המחאה הפרו פלסטינית של הקהל הירוק לא התחילה במשחק נגד קילמרנוק ביום ראשון האחרון. הרבה שחקנים אחרים שהיו במעמד הזה, ראו את הדגלים ושתקו. כאמור, לא קל לצאת נגד הקהל שלך - ואני בטח לא אשפוט. אבל העובדה שעבדה כן מוכן לקחת צעד קדימה, ולצאת נגד האטימות והשנאה שיש בקהל שלו - היא מעוררת כבוד.
ולכן, גם אם אני לא שופט ערכית את הסיטואציה, נדמה שליאל עבדה סיים את תפקידו בסלטיק. קשה לדמיין אותו משחק למען אוהדים שלא רוצים אותו. גם אם הסיטואציה הכלכלית נראית מורכבת, בסוף - בכל המקרים שידועים לנו - היא מוכרעת על טובת השחקן. וטובת השחקן היא למצוא את מקומו במקום אחר.
ולשחקנים הבאים, אולי גם המאמנים, ברור לחלוטין הקו בחול ששרטטה הסיטואציה הזאת. סלטיק, שנהנתה רבות מכישוריהם של כדורגלנים ישראלים (יהודים ולא יהודים), פשוט לא ראויה לכדורגל שלנו. אם הקהל לא מסוגל לראות את האנושיות הישראלית, גם אחרי טבח כל כך מזעזע והרג כל כך נרחב (יותר מאלף איש!) - שיסתדרו בלעדינו. אנחנו בטוח נסתדר. גם ליאל עבדה.
