התקציר באדיבות 'ספורט1'
זה לא באמת טור על כדורגל. איך הוא יכול להיות טור על כדורגל, כשאנחנו כבר למעלה מחודש חיים משהו שהוא לא באמת חיים, מין לימבו הזוי של דם ואש, סחרחורת פושים מאתרי חדשות, מעגל של כאב וזעם.
בחודש האחרון, נכנסתי אולי פעם ביום לאתר ספורט, וגם זה יותר מזיכרון שרירים מאשר התעניינות אמיתית במכבי חיפה או בספורט בכלל. שום דבר לא בסדר, והתשוקה למשחק, זו שחשבנו שלא תכבה משום סיבה, מתחבאת כרגע מאחורי ענן שחור.
גם במכבי חיפה עצמה, הגיע המשחק הזה כתוצאה מכיפוף יד וכורח שכפתה עלינו אופ"א, מטעמים מובנים, גם אם לא לגמרי הגיוניים. שחקנים שהיו עסוקים במהלך החודש באריזת חבילות, ביקור פצועים עקורים והכל חוץ מכדורגל, נאלצו לשוב ולהתאמן לקראת מאורע שהוא בגדר גוף זר התקוע בבשר המדמם שהוא חיינו בזמן האחרון.
וכך, מצאנו את עצמנו שוב בגלות קפריסין, במשחק במסגרת אירופית, כשלאף אחד אין באמת חשק לראות את המשחק הזה. גם על החשק של השחקנים אשכרה לשחק אותו היה מוטל סימן שאלה לא קטן.
כל התחושה הזו הייתה נכונה, עד לרגע שבו נשרקה שריקת הפתיחה למשחק. למשך תשעים דקות, נדמו הפושים מהחות'ים ונפתח חלון קטן לחיים שהיו לנו אז, בפרהיסטוריה שהיא מדינת ישראל של לפני השבעה באוקטובר.
בחלון הקטן הזה, חבורת שחקנים בירוק, עם דגל הלאום רקום על בית החזה, הרימה את רוחנו הנכאה, גם אם לזמן קצר.
אני לא מתכוון להיכנס לפן המקצועי ביותר מדי עומק, כי כל הסיטואציה שבה שוחק המשחק הזה היא הכל חוץ ממקצועית.
לכן, על אחת כמה וכמה, הדרך בה עמדה מכבי חיפה הקרועה, החסרה והמדממת מול ויאריאל היא מרשימה ומעוררת כבוד וגאווה בלב כל אוהד ירוק. אם לומר את האמת, התחושה היא שנשדדנו בחסות מספר דקות של נפילה מהרגליים ונאיביות הגנתית, ושריכוז מול השער היה מסיים את המשחק לטובתנו הרבה לפני שויאריאל נזכרה לשחק כדורגל יעיל.
כן, אם בכל זאת נידרש מעט לצד המקצועי, אין ספק שמסאי דגו היה צריך להקדים בחילופים שלו, אבל אני לא בטוח שזה מה שהיה עוזר לנו להחזיק מעמד, בהתחשב במצאי הדל למדי של שחקני הכרעה מוכחים ומנוסים - או רלוונטיים למעמד ולתפקידים .
אם לומר את האמת, דווקא החילופים היו אלו ששיבשו את המבנה והעמידה ההגנתית שלנו, וכמובן, יש לזכור, ויאריאל הכניסה באותה העת את הבכירים שלה, אז המגמה הייתה ברורה למדי.
כך או כך, מסאי בהחלט מכין את הקבוצה בצורה מצוינת בשני המשחקים האחרונים באירופה, אבל חייב להיות עם היד על הדופק ולהרגיש מהר יותר את שינויי כיוון הרוח במגרש. ההתמהמות הזו יכולה לעלות ביוקר, בסופו של דבר, לא רק אתמול.
אבל המשחק אתמול, והתוצאה שלו, הם העניין השולי. לב העניין הוא החבורה המדהימה הזו, שחקנים שחלקם הופיע אתמול בפעם הראשונה בהרכב מכבי חיפה במשחק חשוב כל כך, שללא אימונים כמעט, בשגרה איומה ונוראה של מלחמה טראומטית ומדממת, בלי מרבית שחקני ההכרעה שלה שנעדרו מסיבות שונות, ומעל הכל - בלי הקהל שלה מאחוריה, יצאה מאוכזבת מהפסד מול קבוצת לה ליגה.
היה ניכר וברור שהשחקנים בירוק מודעים לגמרי לעול הנפשי הכבד השורה על כל מי שהקבוצה יקרה לו וצופה בהם כעת מרחוק, ונחושים בכל כוחם לתת את כל מה שיש להם ומעבר בכדי להעלות בדל חיוך ולייצר ניצוץ של אור בעלטה.
אז מכאן, ובשם כל מי שמכבי חיפה בלבו, אני רוצה לומר לכל אחד שעלה על הדשא, לכל אחד ואחד הנושא את סמל המועדון שלנו על החזה שלו - אתם הגיבורים שלנו בימים כתיקונם, ואתם הגיבורים שלנו גם בימים האלו. אנחנו אוהבים כל אחד ואחד מכם על הדרך שבה אתם עושים הכל לשמח את האוהדים שלכם בימים הקשים האלו, בחיבוק החומרי והרגשי שאתם נותנים לילדים המפונים, מוכי העצב והשכול, שנושאים אליכם עיניים. אנחנו גאים בכם על הלחימה ועל הרצון לשמח אותנו, אנחנו גאים בכם על כל רגע אתמול, ועל ההבנה של גודל השעה ותחושת השליחות שהגעתם איתה במשחק ההזוי הזה.
בפרפרזה על השורה מהשיר של מאיר אריאל - דווקא עכשיו, אנחנו אוהבים אתכם יותר.
מכאן, אני קורא לקברניטי המנהלת וההתאחדות - בזמן שישנן קבוצות שלא יכולות לשחק במגרש שלהן מטעמים בטחוניים, בזמן שבו זרים חוששים מלשוב ארצה מסיבות מובנות, בזמן שבו אי אפשר לקיים שום אירוע עם קהל, ולאף אחד באמת אין ראש לזה, אין שום טעם לחזור ולקיים את משחקי ליגת העל. עד כמה שהיה נחמד לקבל הפוגה מהחדשות המזוויעות, היה לנו די מה"מוצר" התפל הזה בימי הקורונה. עכשיו, בנסיבות גרועות פי כמה, באמת שאין מה לאלץ את המשחקים האלו על המציאות, בצורה כל כך עקומה. לא כרגע.
אה, כן, ועוד משהו לפני סיום. נראה לי, בזהירות המתבקשת, שמצאנו שוער.
שבת שלום, עם ישראל. נתראה בשש אחרי הניצחון, בחיים עצמם.
