"על מה אתם חושבים, כאשר אתם שומעים את המילה 'יהודים'? אנחנו שולטים בהוליווד, עצלנים, יש לנו כוח בלתי נגמר", כך נפתח הטריילר לדוקו הקצר בשם "היהודים לא נחשבים", של הקומיקאי הבריטי-יהודי דיוויד בדיאל. הסיפור, בקצרה, מנסה לבחון את מה שכולנו מרגישים בשבוע האחרון - למה אנטשימיות נחשבת פחות חמורה מצורות אחרות של גזענות בעולם.
כל אזרח במדינת ישראל - ותסלחו לי על החוסר בפוליטקלי קורקט פה, אבל בעיקר היהודים שבה - מרגישים בחלום בלהות מאז יום שבת האחרון. העם שלנו עבר מעשים שגם בחלומות הרעים ביותר שלנו, לא האמנו שהוא יצטרך לעבור שוב. תמונות ועדויות שמחזירות אותנו בזיכרון הקולקטיבי לימי השואה. יהודים שנאלצו להעמיד פני מתים, התחבאו בארונות והשתיקו תינוקות על מנת לא להתגלות ולהירצח.
בתוך כמה שעות, כל תפיסת העולם שלנו על בית חזק ליהודים, על "לעולם לא עוד" ועל כך שלמרות הסכנה והאויבים מסביב, תמיד נהיה חזקים יותר, התפוצצה לנו בפנים. התחושה במדינת ישראל כעת היא של טראומה לאומית, חישוב מסלול מחדש וצלקת שעדיין לא התחלנו להבין עד כמה היא עמוקה. בימים כאלו, אך טבעי שנחפש חיזוקים מבחוץ, את תמיכת העולם, וזה גדול הרבה יותר רק מתמיכה של ממשלה.
הרי אם נחזור לדוגמאות השואה, כולנו גדלנו תמיד עם הכעס סביב חוסר התגובה של העולם, שלא באמת הגן על היהודים. מעולם לא מצאנו לכך הסבר אמיתי, אך אני מאמין שרובנו חשב שדברים ישתנו. אולי בגלל זה, התגובות בעולם הכדורגל בשבוע האחרון, ובעיקר של הפרמיירליג, הצליחו לעורר כעס כל כך גדול אצל כל ישראלי.
חשוב לציין שלא רק בליגה האנגלית לא הגיבו. למעשה, בפרמיירליג, בניגוד לאיטליה ולספרד (נכון לכתיבת שורות אלו), לפחות כן הוציאו הצהרה בנושא, אך למען האמת, תפיסת העולם שלי גורסת שלפעמים עדיף לשתוק מאשר להגיד דברים מטומטמים. ובמקרה הזה, כאשר ההצהרה מנסה למצוא איזושהי סימטריה בין הצדדים, עדיף היה שלא הייתה מתפרסמת כלל.
בהיותי 'אנגלופיל' מושבע, כזה שאוהד את נבחרת אנגליה וליברפול, ומוקף סביבו בקהילה שלמה של אנשים שבאמת הקדישו את חייהם כאוהדי ספורט לליגה אנגלית, מעולם לא נתקלתי בתגובות מסוג אלו בהן אני נתקל בימים האחרונים. אנשים שאחרי עשרות שנים נשבעים שיפסיקו לתמוך בקבוצתם, תגובות זועמות מכל עבר. הפרמיירליג הפכה לאורקל, לעמוד האש שמוביל את הכדורגל העולמי, וככזאת, הציפייה שלנו מהם הייתה לעמוד לצד מה שנכון, לצד הטוב.
כי צריך להבין, לא משנה מה דעתכם על הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, יש רגעים שבהם כבני אדם, יש רק בחירה אחת מקובלת. אתה לא יכול לעמוד לצד המשטר הנאצי או לצד דאע"ש, ולנסות לתרץ זאת באמתלה פוליטית או פילוסופית כזאת או אחרת. אתה לא יכול למצוא תירוץ עבור חוטפי המטוסים ב-9.11, ולא עבור מחבלים שנכנסו לבתים בכפר עזה, שרפו משפחות, רצחו תינוקות ואנסו נשים. אתה פשוט לא יכול.
בהודעתה, הפרמיירליג, גם אם בוודאי לא התכוונה לכך, למעשה נתנה הכשרה למעשי טרור. כמובן שיש פה גם - יש היגידו בעיקר - פן כספי. הכדורגל האנגלי הוא היום למעשה בן ערובה של הכסף הערבי. ההשקעות של אבו דאבי במנצ'סטר סיטי ושל ערב הסעודיות בניוקאסל, "מחזיקות את הפרמיירליג בביצים". הכסף הזה הפך אותה לטובה בעולם, אבל, צריך להגיד בכנות, עולה לה בכתם מוסרי שאת שיאו אנו רואים כעת.
ההתעלמות של הכדורגל האנגלי מדהימה במיוחד לאור התגובות של הממשל הבריטי, בית המלוכה והתקשורת האנגלית, שעומדת כמעט כולה בימים האחרונים לצד ישראל. פרט ל-BBC, שהותקף עקב כך שלא כינה את מחבלי החמאס "טרוריסטים", רוב כלי התקשורת הנחשבים בבריטניה עמדו בצורה חסרת תקדים לצידנו והביעו שאת נפש מהתגובות הרפות של ההתאחדות האנגלית ושל הנהלת הפרמיירליג.
מקרי העבר לימדו אותנו שבאנגליה לא פחדו לתמוך בעמים אחרים שסבלו מאירועים קשים. אז, הכסף והשיקולים העסקיים לא השפיעו. אני לא חושב שראשי הפרמיירליג הם אנטשימיים בהגדרה שלהם, אך המעשים שלהם בימים האחרונים הם בלתי נסלחים עבור כל אוהד ישראלי ויהודי של הליגה הטובה בעולם. את הצלקת הזאת ואת הכעס הזה, יהיה מאוד קשה למחוק.
