השתיקה של הכדורגל העולמי רועמת. אמש, אמנם, נשבר חלק ממנה - כאשר נשיא אופ"א, אלכסנדר צ'פרין, התייחס לטרגדיה בישראל במכתב ששלח ליו"ר ההתאחדות, שינו זוארץ, אבל קשה להגיד שזה מספק. בעוד הספורט האמריקאי מתגייס כולו - יותר קל לספור איזו קבוצת NBA או NFL לא הגיבה בהזדהות או גינוי חריף לאירועי ה-7 באוקטובר, מאשר את מי שכן (גם לברון ג'יימס הצטרף), הכדורגל וספציפית הכדורגל האירופי ברובו עדיין דומם. זה מכעיס, ובעיקר זה לא הגיוני.
כי ההתנגדות לזוועות שהתרחשו בעוטף עזה או במסיבה בקיבוץ רעים, לא אמורה להיות עניין פוליטי. זה עניין אנושי בסיסי - של לראות בני אדם נשחטים בצורה הכי ברוטאלית שיש, ולהגיב לזה בצורה ההגיונית היחידה: הזדהות. כאב. אמפתיה. זה כל מה שביקשנו. לא יותר מזה. בדיוק כפי שהיתה הזדהות (מוצדקת) עם העם האוקראיני, תחת המלחמה הקשה שהמדינה עברה ועדיין עוברת. בדיוק כמו שהליגות בכל אירופה ידעו לערוך הזדהות עם קורבנות של אסונות טבע כמו בלוב או מרוקו.
אז מה מונע מהם להגיב? בהנחה שלא מדובר באנשים אטומים או רעים מהיסוד, התשובה היחידה יכולה להיות אינטרסים. מנשיא פיפ"א, ג'יאני אינפנטינו - עוד אחד שלוקח חלק בשתיקת הכבשים - אין ממש ציפיות. הוא לא מנהיג, אלא פוליטיקאי. כזה שזקוק לקולות של מדינות קטנות, חלקן גם מהעולם הערבי, ולכן לא יעשה שום דבר שירגיז אף אחד. אי אפשר לבנות עליו שישמש כמגדלור מוסרי, בטח לא אחרי שהוביל והגן ציבורית על המונדיאל הבעייתי (בלשון המעטה) שהיה לא מזמן בקטאר.
המקרה של הפרמייר ליג הוא המקרה היותר כואב לעין. ליגה אנגלית שבמשך עשרות שנים הכילה בתוכה לא מעט שחקנים ישראלים, שהיום משחק בה שחקן ישראלי (מנור סולומון), אמנם הוציאה הודעה - אבל גם בה, כמו ההתאחדות האנגלית, הקפידה שלא לנקוט עמדה. לדבר על "קיצונים משני הצדדים", למרות הסיטואציה הברורה שעומדת לנגד עינינו.
גם כאן, בהנחה שלא מדובר ברשעות יוצאת דופן - כנראה שהכסף מדבר. ההשקעה האדירה של הכסף הערבי - אבו דאבי במנצ'סטר סיטי, סעודיה בניוקאסל ותכף (כנראה) גם הקטארים במנצ'סטר יונייטד, לדוגמא - בליגה נותנת את אותותיה. אף אחד לא רוצה להרגיז את מי שמממן בכספו את החגיגה. ובשם הכסף הזה, אפשר לעשות הכל - וגם להתעלם מהכל.
אבל גם אם קיבלנו את הנחת היסוד הזאת, וגם אם אנחנו מניחים שיש קבוצות שפשוט לא יכולות לצאת בקול רם נגד הטרור - מי שממומנות ישירות על ידי הכסף מהמפרץ, יש דוגמאות מקוממות ביחד. קחו לדוגמא את הקבוצה של סולומון, טוטנהאם. במשך שנים ארוכות, למועדון הזה היה זיהוי גדול מאוד עם הקהילה היהודית. יש לה גם יושב ראש יהודי - דניאל לוי. ובמשך שנים, אוהדיה ספגו קריאות אנטישמיות מאוהדים יריבים.
טוטנהאם אמורה, לכאורה, להרגיש את הדבר הזה על הבשר שלה מילולית - אבל אם תיכנסו לחשבון הטוויטר שלה, תוכלו לראות גולים ישנים של לדלי קינג. אף מילה על מה שהתרחש במדינת היהודים. אף מילה על המשפחה של סולומון, שחקן הקבוצה, שגם עליה ירו טילים בכפר סבא, במהלך השבוע הארור שחווינו.
ומה לגבי אייאקס? הקבוצה שאוהדיה נקראו ה"סופר יודן", זו שביציע שלה הופיעו דגלי ישראל. גם היא ייצרה לא מעט קשר בזכות הזיהוי היהודי שלה. בינתיים, נראה שהיא יותר עסוקה במשברים המקצועיים של עצמה - מאשר ביכולת לנקוט עמדה מוסרית ברורה וחד משמעית.
צריכים גם להיות הגונים: יש קבוצות כדורגל שהביעו הזדהות מעוררת כבוד עם ישראל (הזדהות שהיא לא מובנת מאליה). נבחרת רומניה, "יריבתנו" במוקדמות היורו, הקדישה דקת דומיה לזכר ההרוגים בישראל בפתיחת המשחק מול בלארוס. גם קריסטל פאלאס האנגלית פרסמה הודעה בעלת ערך - אבל עם כל הכבוד לתגובות האלה, הקבוצות הגדולות והמשפיעות, עם מאות מיליוני האוהדים סביב העולם, נאלמו דום. ועדיין, גם שבוע לתוך המלחמה האיומה הזאת, הן לא יודעות לנקוט עמדה מוסרית.
וזו השורה התחתונה: בסופו של דבר, במקרה הזה יש טוב ויש רע. לא הכל מורכב, וזה לא עניין של "לראות את שני הצדדים". ברור שקיים סבל בשני הצדדים של המתרס, אבל היתה סיבה אחת לכל האירוע הזה - והיא ההתקפה הנפשעת, המזעזעת והמצחינה של חמאס על אזרחים חפים מפשע. יותר מאלף אנשים ונשים שלא עשו דבר רע לאף אחד. שרק ביקשו לחיות את חייהם. לקום בשבת בבוקר, לרוץ בפארק או לרקוד במסיבה. ונשחטו. באכזריות שקשה לדמיין.
אי אפשר לטשטש את זה. אי אפשר למסמס את הדברים הללו ולהגיד "מצד אחד ומצד שני". אדם מוסרי, או ארגון מוסרי, צריך לדעת להפריד בין טוב לרע. לזהות מה נכון ומה לא, ולהתייצב בצד הנכון של ההיסטוריה.
עמידה לצד חמאס, ארגון פונדמנטליסטי דתי שדוגל בכל מה שליברליות אמורה להיות נגדו - דיכוי נשים, דיכוי להט"ב ושנאה של גזע שלם ורצון למחוק אותו מעל פני האדמה (אני הבנתי שגזענות אמורה להיות רעה, תשאלו את שחקני הפרמייר ליג), היא פשוט לא הדבר הזה. ומי שמעמיד פנים שיש כאן שני צדדים מרושעים באותה הרמה ("התקפות ברוטאליות על אזרחים"), משחק לידיים של חמאס ומשרת אותו.
באוקראינה לא היו שני צדדים - היו רוסים שתקפו ואוקראינים שהתגוננו. בפיגועי 11 בספטמבר לא היו שני צדדים - היה מטוס שפגע ואזרחים שנהרגו. גם כאן, אחרי הטבח הנורא בישראל, אין שני צדדים. ומי שמבקש להיות אדם מוסרי או לטעון אי פעם לצדק באיזשהו עניין, שיזכור את הימים האלה. ואיפה הוא עמד, כשהיתה לו ברירה.