חודשים ספורים לפני המונדיאל האחרון בא דייוויד בקהאם לבית כנסת גדול בצפון לונדון והופיע בפני קהל יהודי גדול ומוקסם. הוא שוחח על ילדותו במזרח לונדון ועל הזיקה שלו ליהדות, והצהיר שהוא "חלק מהקהילה היהודית". הוא סיפר על אהבתו למרק עוף, ועל כך שלאירועים משפחתיים היה מגיע עם כיפה לראשו. סבו של בקהאם מצד אימו היה יהודי, ובביוגרפיה שלו כתב דייויד כי "עם היהדות היה לי קשר יותר מאשר עם כל דת אחרת". "אני מרגיש חצי יהודי", סיכם.
לפני קצת יותר משנה גייסה ממשלת קטאר את בקהאם לשורותיה, ומינתה אותו ל"שגריר המונדיאל" תמורת סכום פעוט של 125 מיליון ליש"ט (600 מיליון שקלים). לפני שבוע חוותה ישראל טבח עם. ועכשיו, קוראים יקרים, אנא נחשו מה הייתה תגובתו של ה"חצי יהודי" לנוכח שואת 2023? ובכן, ניחשתם נכון. דייוויד בקהאם בחר להלך בין הטיפות. שגריר קטאר לא יכול היה להרשות לעצמו להרטב. אז הוא פירסם באינסטגרם תגובת "שני הצדדים" מוכרת ומתחמקת: "אובדן החיים בישראל ובפלשתין הוא מזוויע.... אני מצטרף למיליונים בעולם המייחלים לשלום ולקץ האלימות והשנאה".
בקהאם הוא אולי דוגמה בולטת ועצובה במיוחד, אבל הבעיה הגדולה שלה היא שהיא רק טיפה בים העכור של הצביעות שהציף את עולם הספורט ובמיוחד את עולם הכדורגל. לפעמים זה היה עד כדי אבסורד: את הסיפור על בקהאם בבית הכנסת סט. ג'ון ווד קראתי במאמר של בארני רוניי, מבכירי הכותבים של הגרדיאן הבריטי. רוניי ניסה להטיל זרקור על הדילמה שלכאורה עומדת בפני ההתאחדות האנגלית והפרמייר ליג אשר הכסף הערבי חשוב להן לא פחות מהמוסר הבריטי, אבל כאשר הוא עצמו נדרש לגנות לטבח הברברי בדרום ישראל - הוא כתב על "ההסלמה הפתאומית של האלימות בעזה ובישראל". אפילו במכבסת המילים הנוראית הזו ישראל רק אחרי עזה.
אבל כאמור, הכדורגלן והעיתונאי האנגלים הם רק סמל למה שהפך בבריטניה ובאירופה לשיא של סגידה לאל הממון. בעוד ממשלת בריטניה ניצבת בצורה מפורשת ומוצקה מאחורי ישראל, זרועות התקשורת והכדורגל שלה עצמאיות לקדש את הדולר הסעודי והקטארי ולטמון את הראש - המתגאה חדשות לבקרים בג'נטלמניותו, יושרו וחוש הצדק שלו - בחול של מדבריות הנפט.
האבחנות הללו הוצנעו תמיד. הן ניסו להתחבא עמוק מתחת לגבעולי הדשא באיצטדיונים, אבל השבוע נחשף המחבוא שלהן ומתוכו בצבצו ועלתה הערווה: התאחדויות, קבוצות ושחקנים שהמצפון שלהם הוא מטבע עובר לסוחר.
עמיתי אבישי סלע כבר כתב, ניתח ומיפה כאן אתמול את התופעה ("בשם הכסף: התעלמות הכדורגל העולמי מישראל"). בניגוד אליו, עושה היום עמיתי אבי אטיאס ("עדיף שתשתוק: הפרמיירליג היא הליגה הצבועה בעולם") איפה ואיפה, עושה הנחה גורפת לכל הליגות, המועדונים הממשלות (בניגוד לבריטניה) והאירגונים (אופ"א שלחה מכתב לשינו זוארץ!) שגזרו על עצמם שתיקה, ומוציא את תסכולו רק על הכדורגל האנגלי. ביג מיסטייק. לא רק שכולם באותה סירה – והתעלמות לעולם איננה טובה מדברי שטות – אלא שבאנגליה נמצאו שתי הצדיקות היחידות: קריסטל פאלאס 100% וצ'לסי בחצי קלאץ'. בשש אחרי המלחמה אני מתכנן להוביל חבורה גדולה ככל האפשר של אוהדים ישראלים לסלהרסט פארק בלונדון למשחק בית של קריסטל פאלאס. אתם מוזמנים לעקוב אחרי הפירסומים.
בצילם של הטרגדיה הנוראה ועולם כדורגל העומד מנגד בדממה רועמת, נרשמה אצלנו תופעה יוצאת דופן, תוצר ישיר של המאורעות וההתייחסות אליהם: הזעם הקדוש של האוהדים. הרשתות החברתיות געשו ורעשו בשני חודי חנית - האוהדים שהתגייסו להפציץ את פיפ"א, אופ"א, ההתאחדויות והקבוצות בקריאה לתגובה אנושית ראויה, והאוהדים שנפגעו אישית – שההתנהלות של מועדונם הנערץ חרתה בהם צלקת עד, לפעמים עד כדי פרידה מאהבתם הגדולה.
"איך נוכל לחזור לברנבאו החדש, לקאמפ נואו המחודש, לאנפילד, אולד טראפורד וכל השאר כאשר אנו יודעים שהם בכלל לא רואים אותנו. אני נעלבתי. אני עצוב, כועס. בדצמבר ייפתח הברנבאו החדש, תכננתי להיות שם, ויתרתי. אני לא יודע איך ממשיכים מכאן עם האהבה הגדולה שלי", כותב דורון הורנפלד, אוהד ריאל מדריד.
דניאל שולדנפריי (ארסנל), עופר קדוש (מנצ'סטר סיטי), דורון פאר (ליברפול) הם רק חלק מתוך אלפי אוהדים ותיקים ומסורים שנמצאים בצומת שמעולם לא האמינו שיגיעו אליו: אנה נוליך את הבגידה?
רק תמימים יאמינו שזעקתם של האוהדים הנאמנים תישמע בחוצות מנצ'סטר, מילאנו, פריז, אמסטרדם וכדומה. העולם האכזרי הזה כמנהגו ינהג. לא מטה אוזן לכאב המר, כי אם לשטר. אבל כאן אצלנו, יש סימנים לכך שכאשר יגיע רגע הריסטארט שאחרי המלחמה הזו, הוא יתפוס הרבה מאוד אוהדי כדורגל נאורים ומסורים, המחשבים מסלול מחדש.
