עמית שני, שבשבי החמאס ציין את יום הולדתו ה-16, נחטף מביתו בקיבוץ בארי ב-7.10. הוא הוחזק בעזה 54 ימים – ושוחרר בפעימה האחת לפני האחרונה. אחת הדרכים שבהן המשפחה ניסתה להעלות את המודעות להחזרתו הייתה דרך יובנטוס, קבוצתו האהודה, שאליה פנו במטרה לקבל תמיכה - מה שבסופו של דבר לא צלח. דודתו זוהר ויסמן, שפגשה אותו מיד עם שובו ומלווה אותו מאז יחד עם כל משפחתו, מספרת על הנער שחזר מהשבי - והדבר הראשון שביקש לדעת הוא "אם דאגו לכל השבויים" ותהה אם לא רק הוא היה במרכז הקמפיים.
קודם כל, מה מצבו מאז שהוא חזר?
"הוא חזר רזה מאוד, אבל בסך הכול נוכח הסיטואציה אפשר להגיד שהוא בסדר. הוא מחייך. הוא מחבק. הוא מאוד צלול", אומרת דודתו ל-N12. "אנחנו מספרים לו מאוד בטפטופים מה קרה כשהוא לא היה פה. הוא לא ידע שום דבר בשבי. הוא ידע שיש מלחמה כי הוא שמע כל הזמן בומים מהמקום בו החזיקו אותו. בהתחלה הוא שמע שיש 240 חטופים, אבל לא יותר מזה".
"יחד עם הליווי הפסיכולוגי, ההורים שלו משלימים לו לאט לאט פרטים. לאחרונה הוא ביקש לקרוא חדשות. הוא לא ידע על המסיבה וגילה עליה עכשיו. כשחטפו אותו לעזה הוא עבר דרך הבית של אבא שלו וראה שכולו שרוף, אז הוא חשב שאולי אבא שלו מת. הוא לאט לאט מגלה הרבה דברים. על חברים שנרצחו ועל הקהילה. הוא מאוד חזק נפשית. שמר על הרבה קור רוח".
מה הוא הספיק לספר על מה שעבר עליו?
"הוא סיפר שלאורך כל הזמן שהם היו שם לא הפרידו אותו מאופיר אנגל (שחזר גם הוא מהשבי) ויוסי שרעבי, רק לקראת השחרור לקחו אותם מיוסי כי הוא יותר מבוגר מהם. עד ההגעה לחצרים הם היו יחד. אני מאמינה שבזכות התיווך של הם הבינו פחות או יותר מה קורה. שאלתי אותו אם הוא ידע על הניסיונות להחזיר אותו והוא אמר שכן, שהוא הבין. הוא אומנם לא ידע מה קורה פה, אבל הוא הבהיר שברור לו שינסו להחזיר אותו. וזה משמח אותי".
מה היה הכי קשה לו בכל הזמן שם?
"אני מניחה שהכול היה לו קשה. אסור לשכוח שאת יום הולדתו ה-16 הוא ציין שם, אז אני מניחה שזה מה שהיה לו הכי קשה ביום הזה. בדרך כלל הוא עם החברים והקהילה ביום הזה. אני יודעת שזה היה חסר לו. מן הסתם דברים בסיסיים של אוכל, מקלחת ושירותים היו חסרים לו - לא הייתה לו שם גישה לדברים האלה כמו בן אדם נורמלי".
מה היה קשה לו בחזרה?
"אני יודעת שבאחת הפעמים שההורים שלו טל וניר דיברו איתו, הוא שאל שאלות על מה שקרה פה כשהוא היה מנותק, ומספרים לו לאט לאט. הרבה פעמים הוא מבקש לעצור כדי לעכל. בכיתה של עמית נשארו 13 תלמידים. הוא צריך לעבד רצח של חברים, לעבד את העובדה שלמעלה מ-80 בני קיבוץ נרצחו. הדברים האלה מאוד קשים לו לעיכול".
הוא אמר שאולי הוא חשב שהוא לא יחזור לעולם?
"לא שאלתי אותו. אני מניחה שהם עברו שם לא מעט ניסיונות לטרור פסיכולוגי, אבל עצם המשפט שלו שהוא אמר שהוא יודע שהמשפחה תנסה להחזיר אותו, אז בין אם הוא חשב או לא שהוא יחזור – הוא האמין שזה יקרה".
איך אתם כמשפחה התמודדתם? בכל זאת, היו הרבה פעימות לפני שהוא נכלל.
"בכל פעם שהתקשרו להגיד לנו שהוא לא ברשימה זה היה שבר. זה כאב. המשפט 'הוא לא ברשימה' היה כל כך קשה. עבורנו זה היה כמו רשימת שינדלר. היינו צריכים כל פעם לגייס אופטימיות לקראת הרשימה הבאה. בכל יום זה היה יותר קשה מהיום הקודם. כשהוא כן נכלל ברשימה עדיין לא ידענו שהוא אכן יחזור, אבל מה שהשאיר בנו אופטימיות זו העובדה שלמרות הטרור הפסיכולוגי של החמאס – בסופו של דבר הנכללים ברשימה כן חזרו, גם אם זה לקח זמן".
הוא מתכוון לחזור לשגרה?
"יצטרכו לבנות לו שגרה מסוימת בתוך המצב. כל קיבוץ בארי פונה לים המלח אבל הוא והמשפחה קיבלו עכשיו דירה בתל אביב, אז הם ינהלו את הזמן בין שני המקומות האלה. לאט לאט הוא יחזור לגלוש כמו שהוא עשה לפני החטיפה, אפילו מועדון גלישה בחוף גורדון אימץ אותו. יש את קהילת יובנטוס ישראל, שהפכה להיות המשפחה השנייה שלנו שעוזרת לו. אבל בעיקר הרבה חברים שנמצאים במרכז עוזרים לו. אנחנו מתחילים בתהליך שיקום מאוד ארוך, אבל הוא יהיה בסדר - פשוט כי אין ברירה אחרת. שום דבר לא יחזור להיות אותו דבר, אבל כשנמצאים הכי נמוך מפה אפשר רק לעלות".
יש עכשיו טרנד של חטופים שחזרו להעלות דברים לרשתות החברתיות. עמית מתכוון לעשות את זה?
"עמית ילד קצת יותר ביישן ומופנם אז אני מניחה שייקח לו זמן להגיע לרשתות החברתיות. כשהוא הגיע לבית החולים לאחר החטיפה ישבתי איתו על המיטה בחדר שלו וסיפרתי לו קצת על יובנטוס, ומתוך ההלם הוא כל הזמן ביקש לראות שיש גם סרטונים לאופיר אנגל ושאל אם הוא לא היחיד שהפוקוס עליו. הוא ביקש לדעת שעל כל חטוף יש סרטונים ותמיכה. הסברנו לו שכבני נוער הם תפסו המון פוקוס. הראינו לו את הסרטונים, הוא פחות רצה לראות את שלו אלא יותר של אחרים. זה מסכם אותו כנער, הוא טוב לב כל כך".
איך הוא הגיב לעובדה שניסיתם לרתום את יובנטוס למשימה להחזיר אותו?
"בפעם הראשונה כשראיתי אותו חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו והתגעגעתי אליו והוא ענה לי תוך כדי חיבוק שהוא אוהב אותי ושהוא יודע מה עשיתי עם יובנטוס ואמר תודה. זה מסביר מה זה יובנטוס בשבילו. לא סיפרנו לו עד הסוף שהם בעצם לא ממש נענו לקריאה שלנו. אולי יובנטוס עצמה הקבוצה לא הביעה תמיכה בשחרור, למרות שלא ביקשנו שיתמכו בישראל - אבל הקהילה של יובנטוס בישראל כן תמכה בנו ועזרה לנו ולא ראיתי כזו תמיכה וחום מימיי. הם אנשים מיוחדים. הם הפכו להיות המשפחה שלנו. זו הזכייה האמיתית שלנו מיובנטוס".