בגלל פנדל אחד: האפיזודה של איציק זוהר בקריסטל פאלאס

קיץ 2023 עשוי להיזכר בתור הקיץ של הליגיונרים. ברק בכר, עומר אצילי, מוחמד אבו פאני, דניאל פרץ, עומרי גלזר וסתיו למקין, בין היתר, יצאו מחוץ לישראל אחרי שבינואר עשו זאת נטע לביא ואוסקר גלוך, ולפני אחרים שיצאו בעקבותיהם. חלק הם שחקנים צעירים שעוד יכולים לכבוש את הכדורגל האירופי, בעוד חלק מהאחרים (אבו פאני, אצילי, לביא) הם כאלה שיוצאים בשיא הקריירה שלהם ליבשות שונות. המעבר הזה, מלהיות השחקן בכדורגל הישראלי לעוד שחקן באירופה או בליגה אחרת, יכול להרים ולהוריד קריירות.

ראינו שחקנים שעשו אותו בהצלחה, כמו יוסי בניון או אייל ברקוביץ' שרשמו קריירות מפוארות מאוד באנגליה. ראינו כאלה שחזרו אחרי שנה או פחות מכך לאותה נקודה בישראל, כמו דור פרץ ויונתן כהן. בתקופה המודרנית קבוצות יודעות הרבה יותר טוב איזה שחקן הן מקבלות, ויודעות שיש הפרש בין שחקן שיכול להיות מנהיג או כוכב של קבוצה בקנה מידה קטן לבין שחקן שיכול להיות חלק ממועדון גדול יותר. הפער הזה, לפעמים, מביא לנו את הסיפורים הטובים ביותר.

אחד מהם, והסיפור הראשון בסדרת כתבות זו, הוא סיפורו של איציק זוהר. ללא צל של ספק, מדובר באחד משחקני הכדורגל הגדולים ביותר שמדינת ישראל ידעה אי פעם. אליפויות במכבי ת"א ובית"ר ירושלים, גביע עם מכבי חיפה, 31 הופעות בנבחרת ישראל, אינספור רגעי קסם וראיית משחק יוצאת דופן. היכולת הזאת לא חמקה מעיניו של מאמן קריסטל פאלאס ב-1997, סטיב קופל, שהחתים אותו תמורת 1.2 מיליון ליש"ט. סכום מטורף לתקופה הזו.

1.2 מיליון ליש"ט, בהתחשב בשינויים הכלכליים ובאינפלציית הכדורגל מאז (בהתבסס על חישוב של ה"אתלטיק" ושער הפאונד), אלה 18.17 מיליון ליש"ט כיום, או 86 מיליון ש"ח. הון תועפות, בליגה שלא היססה להוציא כסף גם אז, כחלק משדרוג גדול בסגל. זה, בערך, היה הרגע המאושר האחרון של זוהר בקריסטל פאלאס.

Itzik Zohar made only a handful of appearances for Crystal Palace following his £1.2 million transfer from Beitar Jerusalem in 1997, before moving back the following year to Israel. #cpfc #crystalapalace #palace pic.twitter.com/gatt0hxicn

— Footballers of the Moment (@footballesstat) August 1, 2023

הצד שלו: "הכל אפור. הבטיחו לי שהקבוצה תשחק סביבי"
פאלאס בדיוק עלתה ליגה ורצתה להוסיף טאץ' של יצירתיות, ואיציק זוהר מצא את עצמו מגיע כאחת ההחתמות הראשונות של החלון. הוא אמר שיש לו "אש ברגליים", אבל כדרכן של עולות חדשות, פאלאס החתימה שורת שחקנים אחרים במקביל, והוא נדחק לאחור. במקום הכוכב הגדול שהיה האיש המעניין ביותר באצטדיונים כמו בלומפילד, טדי או קריית אליעזר, הוא היה צריך להאבק על מקומו במגרשים אפרפרים באנגליה.

ב-15 המשחקים הראשונים של העונה היו לו 22 דקות, במצטבר, כשברוב הזמן הוא לא נכנס לסגל בגלל שילוב בין בעיות באישור העבודה וההסתגלות לקצב המשחק. זה לא עצר את זוהר. "גם דניס ברגקאמפ היה צריך זמן כדי להתרגל לליגה האנגלית", אמר בראיון לשאול אדר בשם המשחק המיתולוגי. "אבל הגעתי לקבוצה הגנתית שרוצה להישאר בליגה. הם משחקים כדורגל אפור, כמו ווימבלדון, אבל בלי האגרסיביות. הבטיחו לי שהקבוצה תשחק סביבי. הם אומרים שאני מוכשר, אבל זה לא קורה במשחקים. רק באימונים הכל עובר דרכי, אבל הקצב של המשחק הוא אחר לגמרי".

פאלאס המתקשה ניסתה לתת לו דקות, והוא אפילו הספיק לפתוח בהרכב ב-4:1 מול ווסטהאם וב-0:0 מול דרבי חודשיים מאוחר יותר, אבל זה פשוט לא עבד. ממכבי ת"א ובית"ר ירושלים הגדולות הוא עבר לקריסטל פאלאס היציבה וההגנתית. זה לא היה הכדורגל של איציק זוהר, אבל הוא לא היה בן אדם שמוותר בקלות. אז הגיע הרגע המפורסם ביותר שלו, "הפנדל הגרוע בתולדות הליגה האנגלית".

קריסטל פאלאס שיחקה מול סאות'המפטון בבוקסינג דיי, אולי במחזור הכדורגל האנגלי ביותר שאפשר לדמיין. במצב של 1:1 שתי הקבוצות צריכות נקודות, ופאלאס קיבלה פנדל. ברוס דייר, החלוץ שהוכשל ברחבה, לקח את הכדור. זוהר עלה דקות ספורות לפני כן, חטף את הכדור מידיו של דייר ההמום וניגש לכדור העונשין. הוא לקח כמה צעדים, עצר שנייה לפני הבעיטה ושיגר כדור חלש לצד הימני של השער. השוער פול ג'ונס קפץ ועצר בקלות את הבעיטה. אף אחד מהשחקנים של פאלאס הסתכל אפילו לכיוונו של זוהר.

שם זה נגמר. זוהר לא היה בסגל למשחק הבא מול בלקבורן, עבר למכבי חיפה והבקיע 4 שערים ב-10 משחקים באותה עונה, שהסתיימה גם בזכייה בגביע המדינה. הקריירה שלו חזרה למסלול מן הסתם, אבל בפאלאס הוא נשאר מיתוס. מי שסומן כ"החתמה הכי גרועה בתולדות הקבוצה", ברגע שמצד אחד הוא כל כך איציק זוהר – התעקשות לקחת מצב נייח בתנאים שלו, מתוך אמונה מוצדקת בחלקה שהוא האיש המתאים למשימה – וברגע שמצד שני הוא פארסה. שחקן שבדיוק עלה למגרש, לא הבקיע עד עכשיו, ונראה מנותק לגמרי מהסיטואציה.

הצד שלהם: "מה הוא עושה? שמישהו יקח ממנו את הכדור"
"היה איזה בחור בשם זוהר שהגיע באחת השנים הנדירות שבהן היינו בפרמייר ליג", אמר הקומיקאי ואוהד הקבוצה מארק סטיל. "היינו הקבוצה היחידה שלא ניצחה בכלל בבית עד לאותו משחק. אז הוא הגיע, והאנשים שעוד ראו אותו במשחק החוץ שבו הוא שיחק היו בשוק. 'אין לו תקווה. הוא לא יכול לשחק', הם צעקו, ואחרי זה המשיכו לצעוק כשהם ראו אותו מגיע לפנדל. 'שמישהו יוציא ממנו את הכדור', צעקו בייאוש. הוא חטף את הכדור, הלך לבעוט פנדל ופשוט גלגל את הכדור לשוער. אף אחד לא ראה אותו מאז".

"הגדירו אותו בתור השחקן הזר הכי גרוע שהיה בפאלאס, והתחרות קשה, תאמינו לי", כתב היסטוריון הקבוצה רוב סיירס. "הוא איבד לנו שלוש נקודות יקרות במשחק שהיינו חייבים לנצח. הוא אולי היה יכול להיות טוב יותר, אבל כנראה שלא. הוא לא באמת מימש את הפוטנציאל שלו". ה"אינדיפנדנט", ברשעות אופיינית, הקדיש לו כתבה עם 10 דברים אליהם יתגעגע בלונדון. אחד מהם היה קשור לכדורגל. "זוהר יתגעגע לשירת האוהדים של פאלאס בסלהרסט פארק", כתבו. "יש רק איציק זוהר אחד, רק איציק זוהר אחד, וגם זה יותר מדי".

"זוהר רצה לבעוט את הפנדל כדי להציל את הקריירה שלו באנגליה, אבל זאת הייתה הבעיטה הכי גרועה שראו אי פעם במגרש הזה", המשיכו. "בכל בוקסינג דיי אוהדי הקבוצה נזכרים בו בייאוש מחדש". "ישראל תזכור אותו בתור אגדת כדורגל, אבל באנגליה הוא ייזכר בתור מי שלקח את הכדור מהידיים של חברו לקבוצה רק בשביל לבעוט פנדל מזעזע".

ה"אתלטיק" עסק לאחרונה בהרחבה בנושא, כחלק מכתבה נהדרת בבוקסינג דיי על זוהר. "בזמן אמת, התגובה הייתה מוגזמת. היו להם עוד 10 דקות וזמן פציעות בשביל להבקיע, זוהר עצמו היה יכול להציל את עצמו. אבל שפת הגוף שלו ושל השחקנים הראתה שהסיפור גמור, וכך גם הייאוש ביציעים. האנרגיה שלהם פשוט נעלמה". היו לקבוצה אוהדים שהתייחסו לזה שזוהר היה חסר מזל, וקשה להאשים אותו בזה שהקבוצה פשוט לא הייתה טובה. איציק זוהר שיחק 228 דקות ב-6 משחקים בפרמייר ליג, קריסטל פאלאס סיימה את 1997/98 במקום האחרון בליגה, מרחק שבע נקודות מחוף מבטחים.

קשה להגדיר את הקריירה של איציק זוהר כפספוס. במשך שנים הוא היה אחד השחקנים הכי טובים בישראל, אבל יכול להיות שהוא היה מגיע קצת יותר רחוק במקום אחר. הוא עצמו אמר שהיה עדיף לעבור לספרד, ומפתה לדמיין מצב בו הוא עובר בגיל 27 לקבוצה סטייל סלטה ויגו. יכול להיות שהוא היה נזכר כליגיונר מוצלח כמו חיים רביבו, אגדת עבר אחרת שהרחובות בגליסיה ובטורקיה לא ישכחו.

אבל, כמו שאתם יודעים, זה לא קרה. הפליימייקר היצירתי עבר לקבוצה אפורה בליגה אפורה (דאז), כזאת ששיחקה בשביל לגרד עוד שנה בליגה הבכירה והפילה אותו בין הכיסאות. גם אם הוא היה יכול להתאים את עצמו יותר לקצב המשחק ולבוא עם גישה שונה מ"הבטיחו לי שכולם יעבדו בשבילי". זה פשוט היה שילוב שלא התאים בזמן אמת. אנחנו נזכור את איציק זוהר, הספורטאי, כשחקן גדול שפשוט לא התחבר בחו"ל. קריסטל פאלאס תזכור אותו בתור אדם שניסה לגאול את עצמו מנקודת העונשין, נכשל, ושבר את המועדון מנטלית.