כולנו מזדקנים. לא משנה אם אתם בני 12, 24, 36 או 72, בכל יום אתה יותר מבוגר ממה שהיית אי פעם. אנחנו גם מרגישים את זה. שערה אפורה, תנועה מקרית שמכאיבה לגב או חיבה לסודה גורמות לך להרגיש שאתה יותר מבוגר ממה שאי פעם היית. יש בזה משהו קצת עצוב, אולי, אבל אלה החיים. גם אם אתה שחקן כדורגל.
בזמן שהתשובה לשאלה של "מה רגע השיא שלך עד עכשיו" משתנה מבן אדם לבן אדם, במקרה של כדורגלנים זה כנראה רגע שקרה על הדשא. אנחנו לא יודעים איך זה להבקיע שער מול אצטדיון מלא, וקשה מאוד להשוות רגע מהחיים של כל אחד מאיתנו לתחושה שעברה לריבאלדו בגוף רגע אחרי הזכייה במונדיאל 1994 או לרונאלדיניו אחרי החופשית ההיא מול אנגליה.
ברגע שאתה בועט לעבר הנצח, מה אתה עושה אחרי שאתה כבר לא יכול להיות כדורגלן ברמות הגבוהות ביותר? אין תשובה אחת. לכן הרבה שחקנים מחפשים את עצמם, בדרך כזאת או אחרת, אחרי הפרישה. כפועל יוצא מזה, שחקנים שהיו הטובים בעולם כמו שני הברזילאים שמוזכרים לעיל מוצאים את עצמם עולים על הדשא לעיני אלפי צופים בבלומפילד והערב (חמישי) בסמי עופר.
קל להיות ציניים כשרואים את משחקי הוותיקים האלה. הבדיחות על זה שחלק משחקני הוותיקים, פרט הישראלים, רחוקים מאוד מכושר משחק וכבר לא יכולים לרוץ מגיעות אלינו באופן טבעי. כך גם גלגולי העיניים ברגע ששומעים את כל הוותיקים אומרים ש"זה מרגיש כמו בפעם הראשונה". אבי נמני, ברוך דגו והאגדות האחרות של מכבי ת"א עברו רגעים גדולים יותר ממשחק ידידות ב-10 קמ"ש שנועד בשביל רווח, אבל החיים בתוך קבוצת ותיקים יכולים להיות הפתרון הנוח יותר.
מכדורגל לבידור
קחו, למשל, את רונאלדיניו. הוא עזב את ברצלונה בגיל 28, עזב את מילאן בגיל 31 והיום בן 41. אחרי כמה שנים לא זוהרות בברזיל החיים שלו יצאו משליטה. הוא מצא את עצמו בכלא, מבקיע 5 שערים ומבשל 6 נוספים באליפות בתי הכלא של פרגוואי ב-2020, ועכשיו במעמד של אגדה מזדקנת וסטטוס של סלב בכל מקום אליו הוא מגיע. ריבאלדו, לעומתו, פשוט לא היה יכול לשחרר מהמשחק.
הברזילאי, אגדת מונדיאל 1994, מצא את עצמו משחק בליגה האנגולית והאוזבקית כדי להמשיך ולהנות מהכדורגל. "אני רוצה לשחק עד סוף ימיי", אמר ריבאלדו בישראל. "אני עושה את זה כדי לא להתגעגע לענף".
אימון, פרשנות או כל דבר אחר מסביב לכדורגל לא משתווים להרגשה של הדשא. חלק מהאגדות גם לא יכולות לעות אותן בצורה דומה לזאת של המשחק, כי אלה ענפים שונים, והם פשוט פורחים בתוך הפורמט של קבוצת כדורגל. "ההרגשה של המגרש ושל חדר ההלבשה שווה הכל", אמר למשל חאבייר סאביולה. האגדות של מכבי תל אביב ושל מכבי חיפה, פחות או יותר, אמרו אותם דברים.
מכבי ת"א ומכבי חיפה, בהתחשב בגודל של המועדונים ביחס לשאר העולם, לא מחזיקות קבוצות ותיקים שמסיירות מסביב לעולם. זאת של ברצלונה למשל הייתה בזמביה במאי האחרון, הגיעו באוגוסט לקירגיסטן ועכשיו הגיעו לישראל באוקטובר, וכנראה תגיע לכל מקום שישלם לה מספיק. המסגרת הזאת, אולי, מונעת מכדורגלנים ליפול אחרי הפרישה. קשה לדמיין מצב בו יש לקבוצה תוכניות טקטיות של ממש וגישות שכוללות לחץ על הכדור או תבניות למצבים נייחים, אבל המשחק הזה בהליכה מצליח למשוך קהל. רולינג סטונס של הכדורגל.
הקריירה השנייה הזאת, של קבוצת ותיקים, היא מה שמבדיל בין כדורגל מקצועי לבידור טהור. אין שום טבלה או משהו בסגנון, אלא פשוט אנשים שרוצים לנצח ממשחק למשחק ובאים כדי להנות. הם מתקבלים כמו רוקסטארים, ובמקביל מייצרים לא מעט כסף.
שני המשחקים של אגדות ליברפול נגד אגדות מנצ'סטר יונייטד וברצלונה במהלך 2020/21 ייצרה כמיליון וחצי ליש"ט, הון עתק. "90,000 איש הגיעו לראות את הוותיקים משחקים כדורגל. זה מדהים", אמרו אז במועדון. קשה לדעת מה הסכומים שמייצרים אגדות ברצלונה וכמה הם מרוויחים ממשחק למשחק, אבל השילוב בין בתי מלון יוקרתיים והכדורגל עצמו, בטח בהתחשב במעט המאמץ שנדרש מהם, כנראה מוביל לחיים יותר "נוחים" ממה שהיו להם אחרי הפרישה.
כדורגל בלי כדורגל
אחת המגמות התרבותיות המפתיעות של השנים האחרונות היא ילדים שאוהבים את רונאלדיניו. הברזילאי הקוסם גידל דור שלם של אוהבי כדורגל, כאלה שראו אותו בזמן אמת. הקטע המעניין, בחסות עלייתם של הטיקטוק והרילס, הוא העלייה בכמות הילדים שרואים ומתפעלים מדיניו 15 שנה אחרי שעזב את בארסה. חלקם הלכו למשחק, כשברצלונה משתמשת בסיורים הכמעט אימפריאליסטיים האלה כדי לחזק את דמותה בתור קבוצת הכדורגל הזרה האהודה בישראל ובמדינות אחרות.
ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת לאנשים לראות אגדות עבר בקלות מאי פעם, והטיקטוקיזציה של התרבות הופכת משחקים של 90 דקות להיילייטס של 50 שניות, לפעמים עם הסחת דעת אחרת שמחוברת מלאכותית לאותו הפריים. ריבאלדו, רונאלדיניו ותיירי הנרי - שהיה אמור להגיע עד שמונה למאמן נבחרת צרפת ועבד כפרשן מוערך - הם מותגים שרלוונטיים עד היום בדיוק בגלל זה.
גם אם יש ילדים שלא יודעים מי זה ריבאלדו, ברגע שהם מכירים מישהו אחד במשחק הוותיקים או שהם שומעים מישהו מתלהב מהברזילאי הם מתוודעים אליו גם בעצמם. ברצלונה רק מרוויחה מזה. עד היום חולצות של מסי ורונאלדיניו נמכרות בקצב גבוה במועדון, לא פחות משל הכוכבים הנוכחיים של הקבוצה.
הגישה הזאת, של "כדורגל ללא כדורגל", הופכת את המשחקים האלה למעניינים. אם רונאלדיניו וריבאלדו לא צריכים לרוץ תשעים דקות אלא לספק רגעים שתרצו לשלוח לחברים שלכם. הם עושים את זה מעולה, ומצליחים לחבר את המותג הגדול של ברצלונה לעוד שווקים ומקומות. הרבה יותר אנשים שמעו בשבוע האחרון על רונאלדיניו מאשר על פדרי או אפילו לאמין ימאל.
זה, אולי, סוד הקסם של המשחקים האלה. לכן קבוצת הוותיקים של בארסה מעניינת גם אם היא מגיעה עכשיו לזמביה וגם אם היא משחקת מול ותיקי ליברפול או ריאל מדריד במדינות כדורגל גדולות יותר. קצת כמו הארלם גלובטרוטרס, זה בידור ספורטיבי. אין ערך אמיתי למשחק, אבל כפועל יוצא מזה אין עצבים או קללות ביציעים. זה משחק שכולם מגיעים אליו כדי להנות. הפנסיה המושלמת לאנשים שגרמו לנו כל כך הרבה רגעי אושר.
