יוהן קרויף ישב בגינת קפה "פרדייז" ועישן נרגילה, כמו שהוא נהג לעשות כמעט בכל יום בשעות בין הערביים. קרויף אהב את השקט, את הנרגילה, ובעיקר את תשומת הלב. עוברים ושבים היו נעצרים לומר שלום, וחלקם אפילו הרהיב עוז לנסות ולהחליף איתו מספר מילים על מצבו של הכדורגל העולמי. מדי יום היו גם כמה כדורגלנים, בכירים ובכירים פחות, שהיו מתיישבים לידו ופוצחים בשיח על הא ועל דא.
ג'ורג' בסט העדיף את הבר. הוא התרווח על הכסא המוגבה, הקפיד לא לשתות יותר מפיינט אחד של לאגר וכוסית וויסקי-רום, ואז היה עושה דרכו לגן ומצטרף לקרויף.
"מה נשמע, ג'ורג'י? אני רואה שאתה ממשיך להקפיד להישאר פיכח", קיבל קרויף את פניו.
"ברור. החוקים כאן נוקשים הרבה יותר מאשר על כדור הארץ. כבר בכניסה הובהר לי שהעונש על שתיה לשוכרה הוא טרנספר לגיהנום", חייך בסט.
"טוב מאוד", אמר קרויף, "אני צריך אותך צלול וחד, כי אני עובד על פרוייקט חדש ומיוחד: משחק ראווה".
"באמת? ג'יזס, נהדר. צריך להרים כוסית לזה. טוב, התכוונתי רק מטאפורית. אבל איך נשחק כאשר אין כאן אפילו מגרש נורמלי?"
"אתה מכיר את השיר הנהדר של ג'וני מיטשל, טקסי גדול צהוב?", איתגר קרויף את בסטי.
"ברור".
"אז בשיר היא מסתלבטת על הקפיטליזם ומספרת שהפכו את גן עדן למגרש חנייה. זה גם מצחיק וגם קולע, אבל היא לא ידעה כמה. דיברתי בשבוע שעבר עם ההנהלה, ושמעתי ממנה שהורסים את מגרש החנייה הגדול בכניסה, שותלים דשא ומקימים איצטדיון כדורגל קומפקטי אבל מודרני".
"יו, זה ממש אואסאם! מתי הוא יהיה מוכן?"
"ביום כיפור הקרוב".
"מה זה?"
"יום כיפור זה החג הקדוש של היהודים. הם צמים ומבקשים את מחילת האל על חטאיהם. אנחנו נחנוך את האיצטדיון ונקיים את המשחק ביום שאחרי".
"למה"?
"יפה שאלת, ג'ורג'י בוי. כי כל הרעיון נולד בראש של החברים הישראלים שמגיעים לפרלמנט שלי כל יום שישי בבוקר. המנהיג והג'נטלמן שלהם הוא ישעיהו שווגר, שהיה קפטן מכבי חיפה ונבחרת ישראל. הוא נלחם ב-1973 במלחמת יום כיפור ברמת הגולן. את הקרבות הוא שרד, אבל מת בביתו בגיל 51 מדום לב. הוא גבר שבגברים, והוא הציע שלרגל 50 שנה למלחמה הארורה, נתרום את חלקנו ונארגן כאן משחק ישראל נגד העולם".
"רגע, יש להם מספיק שחקנים להציב נבחרת רצינית נגדנו?"
"כן ולא. שמע, יש להם בסגל כאן חבר'ה גדולים ומפורסמים כמו השוער יעקב חודורוב, השוער אבי רן, והחלוצים נחום סטלמך ושייע גלזר. אבל שווגר, שהוא בלם, סיפר לי שדווקא בהגנה חסרים להם שחקנים מנוסים, ולכן הוא ביקש את הסכמתי לאפשר לג'ורג' כהן, אלוף עולם ומגן נבחרת אנגליה 1966, להופיע איתם".
"טוב, נו, כהן. הוא בטח יהודי אז למה לא".
"אז זהו, שלא. אביו של כהן יהודי, אבל אימו נוצריה. אצל היהודים האמא קובעת".
"באמת? מדוע?"
"שווגר אומר שזה משום הפחד והחשדנות הגדולים של היהדות והיהודים. הם לא סומכים על אף אחד, ולכן התינוק הוא הרי בביטחון מלא פרי ביטנה של האם. באשר לאב, לך תדע. אני לא בטוח ששווגר התכוון ברצינות. הוא קצת שובב".
בסט עשה רושם של מי שמהרהר בדברים בכובד ראש, ובעודו שותק, הרים את ראשו לעבר השביל המקיף את הגן ובית הקפה, וזיהה שם את ריינוס מיכלס, מאמן נבחרת הולנד האגדי והאיש שהביא לה את התואר היחיד בתולדותיה ביורו 1988. מיכלס נעזר במקל הליכה כתום, וצעד באיטיות לעבר האגם הגדול. הוא היה מקורה, מעוטר כסאות נוח צבעוניים רבים, ושימש את התושבים לשחייה ומנוחה בכל ימות השנה.
"היי, יוהן, הנה מיכלס. שנקרא לו?", התלהב בסט.
"לא, עזוב. אני אוהב אותו, אבל הוא נוטר לי טינה על זה שאמרתי פעם בראיון לדה טלחרף, שאני הוא זה שהמציא את הטוטאל פוטבול ולא הוא".
בסט פרץ בצחוק. "אתה חוצפן. תמיד היית. אבל אתה גם ממזר", אמר לקרויף. "תגיד, את מי אתה עומד להזמין לסגל שלנו למשחק?"
השמש נטתה לשקוע. סעודת הערב שהוגשה בחדר האוכל "השמיים הם הגבול", היתה כבר במרחק 20 דקות.
קרויף היסס קמעה. "תראה, אין סוף לאפשרויות שלנו. אבל בגלל שאני רעב ואנחנו ממהרים, אתן לך את זה כמו רשימת מכולת. אלה החבר'ה שחשבתי עליהם: מראדונה, פלה, גרינצ'ה, סוקרטס, פושקאש, די סטפנו, לב יאשין, גורדון בנקס, ג'אצ'ינטו פאקטי, לוקה ויאלי, פאולו רוסי, גרד מולר, דני בלנשפלאואר, נובי סטיילס, אלן בול, ג'קי צ'רלטון, גארי ספיד, אנדרס אסקובר ופיטר לורימר. לא אופתע אם לורימר יאמר לי שגם הוא שואף לשחק מחצית אחת לפחות עם הישראלים. הוא היה מאמן בליגת העל בישראל, בהפועל חיפה, והתאהב במדינה ובאנשים".
העיניים של בסט נצצו. "וואו, איזו רשימה. זהב טהור. וזה עוד לפני שאזכיר לך כמה צעירים ששכחת. שניים שהגיעו לפה מזמן אחרי שנפטרו בדמי ימיהם – דייוויד רוקאסל מארסנל ולורי קאנינגהאם, השחקן השחור הראשון בנבחרת אנגליה והאנגלי הראשון בריאל מדריד. ושני אנגלים בינלאומיים מוצלחים שהם עדיין רוקיס אצלנו: ריי ווילקינס וטרבור פרנסיס, ששער שלו ב-1979 הביא לנוטינגהאם פורסט את גביע האלופות. רגע, ומה עם מאמן?"
קרויף קם ממקומו ושם פעמיו לעבר חדר האוכל. "גם בגזרת המאמנים יש לנו שפע אופציות. חשבתי על בריאן קלאף ועל הנס ווייסוויילר – הגרמני שמכיר את הכדורגל הישראלי לפני ולפנים בזכות קשריו עם עמנואל שפר, המאמן היחיד שהעלה את ישראל למונדיאל. חשבתי על בלה גוטמן היהודי שיודע נפש עמו, ואפילו על הלניו הררה הארגנטינאי פורץ הדרך. אבל בסוף הצעתי אתמול את התפקיד למנג'ר הכי נחמד, סימפטי, מצחיק ונטול אינטרסים שמסתובב כאן, בובי רובסון". בסט הנהן בהסכמה.
*******
ישעיהו שווגר היה מאושר. הרעיון שלו למשחק כוכבים במלאת 50 שנה למלחמת יום כיפור, התקבל בברכה. אפילו תאריך כבר נקבע. בערב שבת הוא עבר בין השורות בבית הכנסת "פיס אוף שלום", בישר לעמיתיו על האירוע, והזמין אותם למחרת, במוצאי שבת, לפגישת עידכון והכנה באולם קולנוע "עדן", שספק אם מנהליו הנוכחיים ידעו כי היה למעשה בית הראינוע הראשון בארץ ישראל, שנפתח בתל אביב ב-1914.
השמועה על המפגש החשוב עשתה לה כנפיים. הכניסה היתה מותרת לכל. רוב המשתתפים היו אמנם כדורגלני עבר, אבל בשורות האחרונות ניתן היה למצוא גם אמנים ואנשי ציבור ואפילו מדינאים. ראש הממשלה גולדה מאיר זכתה למחיאות כפיים עם כניסתה, וכך גם משה דיין, למרות שהאהבה הגדולה של שר הביטחון היתה דווקא כדורסל. אבל אי אפשר היה לטעות בכך שהשניים בחרו לשבת כל אחד בקצה אחר של האולם.
גולדה לא היתה מנהיגת המדינה היחידה שפיארה את האסיפה בנוכחותה. קצת לפני ההתחלה נכנס לאולם מנחם בגין. שאון מחיאות הכפיים נבלע לפתע בתדהמה שאחזה בקרואים. בגין הגיע לאירוע כאשר לצידו הבדרן דודו טופז. מי שסבר שהם פשוט נקלעו לבניין ביחד במקרה, גילה שהצמד חמד הבלתי אפשרי הזה, חיפש ומצא מושבים צמודים. הם לא הפסיקו להחליף צחוקים ומבטים משועשעים זה עם זה. שווגר הנרעש לא התאפק מלשאול אותם על מקור הידידות הפתאומית שקרמה עור וגידים. בגין חייך מפה אל פה. "פעם היינו צ'חצ'חים", אמר, "אבל פה כולנו צ'חצ'-אחים". טופז התבונן בו במבט נוזף: "מנחם, תספר להם שזו בדיחה שלי".
שווגר עלה לבמה עליה ניצבו שבעה כיסאות. הוא התייצב מאחורי המיקרופון והזמין את יענק'לה חודורוב ואבי כהן להצטרף אליו, ואז קרא בשמותיהם של יעקב גרונדמן, יצחק שניאור, דוד שוייצר, עמנואל שפר ויוסל'ה מירמוביץ'. "בחרנו להציג בפניכם את שדרת עמוד השדרה שלנו", אמר שווגר, "שני כדורגלנים משכמם ומעלה שחרתו את שמם בספר הזהב של תולדות הספורט בישראל, וחמישה נוספים שגם היו שחקנים אך נצרבו בתודעה בזכות פועלם כמאמני נבחרת ישראל לדורותיה".
קפטן מכבי חיפה לא הצליח להסתיר את התרגשותו. "אתם לא צריכים לעשות דבר זולת מלהטות את מבטיכם ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, על מנת לגלות שבאולם הזה נוכחים עוד כדורגלנים רבים וטובים. כולם יטלו חלק במאורע שלשמו התכנסנו כאן היום: משחק כדורגל בין נבחרת ישראל לנבחרת העולם לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים 1973, באיצטדיון החדש שבנייתו תסתיים בחודש הבא, ושהמפגש ההיסטורי הזה יחנוך אותו".
התשואות העזות הרעידו את אמות הסיפים של "עדן". רחש הלחישות הלך וגבר. שווגר המתין בסבלנות לפני ששב לדבר. "כל האנשים שנמצאים כאן על הבמה ישאו באחריות לניהול והכנת הנבחרת. מונדק שפר יהיה המאמן, אבל על פי בקשתו, לצידו יסייע יוסל'ה מירמוביץ', ולו בעטיה של העובדה שאת היריב הבינלאומי שלנו יאמן סר בובי רובסון, עמיתו וחברו האמיץ של יוסל'ה משכבר הימים.
"מירמוביץ' מכיר את כל התכונות המשובחות של רובסון, ואף את כל נקודות התורפה שלו. ההיסטוריה של החברות ביניהם מקושטת בסיפורים משעשעים רבים, כמו על הפעם בה הם עצרו את רכבם בצומת והתמהמהו גם כאשר הרמזור התחלף לירוק. אחרי שניות שנידמו כנצח, פנה מירמוביץ' לרובסון: כבר ירוק. מדוע אינך נוסע? כי אתה נוהג, ענה האנגלי".
שווגר נתן לפרצי הצחוק הלבבי לגווע. "זו הרוח שלנו. מקצוענות, ידידות, בידור ואחווה. בגלל זה גם אפשר לראות כאן את מנחם בגין ודודו טופז מחליפים דאחקות, ושתי שורות מאחוריהם את יפה ירקוני ושושנה דמארי במיטב מחלצותיהן (שמלות זהות, כמובן) זו לצד זו.
"אבל לפני שנתפזר אני מבקש להכיר לכם שתי דמויות חשובות. אני לחמתי ביום כיפור וחזרתי הביתה בשלום. מזלו של שחקן אחר לא שפר. כדורגלן אחד בלבד נהרג במלחמת יום כיפור. הוא היה אלמוני אז, וגם כאן הוא נחבא אל הכלים. אבל הוא איתנו, ואני כבר מצהיר בפניכם שהוא יהיה בהרכב הפותח שלנו. קבלו בבקשה את יהושע לוי, מגן מכבי רמת השקמה, שנפל בקרבות החווה הסינית בסיני".
לוי עשה את דרכו לבמה בכבדות מבויישת. ראו עליו מיד שהוא לא קורץ מהחומר של כוכבים. אבל הכבוד שהורעף עליו עכשיו היה שמיימי. "לוי הוא כמובן אחד הוותיקים כאן", אמר שווגר, "בן 50 בשנות גן עדן. לצערנו הצטרף אלינו השבוע גם כדורגלן חדש, רונן שווייג מבית"ר ירושלים. אתם מוזמנים לעזור בקליטתו ובהתאקלמותו".
*******
האיצטדיון החדש היה יפהפה. המושבים ביציעים היו מרופדים. טקס הפתיחה הרטיט לב ונפש. נבחרת העולם בחרה בלאונרד כהן, שהגיע ב-73' לתמוך בישראל בזמן המלחמה, לשיר את שני השירים אותם כתב בעקבותיה:
WHO BY FIRE וכמובן LOVER LOVER LOVER
אחריו עלה לבמה יהונתן גפן, שקרא בשפת המקור את שירו המצמרר של בוב דילן "אדוני המלחמה". שמואל רודנסקי, בומבה צור וחיים טופול, שהציגו עצמם כ"שלישיית כנר על הגן", הרנינו את הקהל בביצוע משותף של "לו הייתי רוטשילד". אז עלו אריק איינשטיין ועלי מוהר לביצוע מטלטל של "אלה שמות", כאשר בכל פעם שמוזכר שמו של מי שכבר נמצא איתם כאן, הם עצרו והוסיפו השתחוויה.
אבל גולת הכותרת היתה שייכת לאקט האחרון של הטקס. ג'ון לנון טיפס לבמה בצעדים מדודים על מנת לבצע את "אימג'ין" - בחירה אמיצה ואפילו חתרנית משהו אם מביאים בחשבון שהשיר נפתח במילים "דמיין לך שאין גן עדן". בעוד הצופים הנרגשים מוחים דמעה, הזמין לנון את עפרה חזה להצטרף אליו לדואט שובר לבבות.
בהפסקה יכלו המוזמנים לבחור בין נקניקיות, פיש אנד צ'יפס, לזניה, בוריטו, חומוס ופלאפל. שועי עולם כיבדו את האירוע בנוכחותם. יצחק רבין ואנואר סאדאת חייכו ביציע המרכזי וקראו לווינסטון צ'רצ'יל לשבת עימם. מרגרט תאצ'ר שירכה דרכה אל מאחורי השער, כי רצתה להסתופף בחברתו של מהטמה גאנדי. שארל דה גול הסתובב עם פרצוף מריר והתלונן על כך שז'יסט פונטיין לא ברשימה הבינלאומית.
נבחרת ישראל עלתה אל כר הדשא הטרי של איצטדיון גן עדן בהרכב הבא: יעקב חודורוב; יהושע לוי, אבי כהן, ישעיהו שווגר, גבי רוזנדורן, ג'ורג' כהן; אמציה לבקוביץ', יעקב גרונדמן; דני רום (שמילוביץ'), ישעיהו גלזר ונחום סטלמך. אבי רן, מרדכי פיקר, ג'וני הרדי, ויקי פרץ, רפי לוי ורונן שווייג עלו מהספסל.
נבחרת העולם הציגה את החוד הטוב ביותר בכל הזמנים: גרינצ'ה, מראדונה, פלה וג'ורג' בסט, כאשר מאחוריהם קרויף וסוקרטס.
לפני שריקת הפתיחה של השופט גוטפריד דינסט משווייץ (שניהל את הגמר בוומבלי 66' בין אנגליה למערב גרמניה), היתה ביציעים תמימות דעים: לא כוחות. דוד נגד גולית. "אני חושש מתבוסה", אמר משה דיין, ושוב טעה.
ג'ורג' בסט היה בשיאו. הוא העלה את נבחרת העולם ליתרון 0:1 בשער סולו א-לה-מראדונה בדקה השביעית, וסחט מדייגו ארמנדו קריאת התפעלות וחיבוק לפנתיאון. "הוא היה צריך למות כדי ללמוד לפרגן ככה", לחש פלה על אוזנו של ג'ורג'י.
אבל זה השתלם לארגנטינאי. כי אחרי 29 דקות ניצב פלה לבד מול חודורוב ויכול היה לקבור את הכדור ברשת בקלילות, אבל הוא ראה את מראדונה מימינו והעדיף לבשל לו. גרינצ'ה קבע 0:3 חמש דקות למחצית מבישול של קרויף מחצי מגרש. ישראל היתה מרוטת עצבים ונוצות. מותשת ומיואשת. אבל שניות ספורות להפסקה סיים שמילו מיאוץ מימין בהגבהה מדודה אל ראש הזהב, וסטלמך הוכיח שהברק כן יכול להכות פעמיים, כאשר הכניע את יאשין כמו ברמת גן 1956. 1:3 לעולם במחצית.
בהפסקה חיכתה לישראלים הפתעה. בעוד השחקנים עושים דרכם בחזרה למגרש, ניגש אל מירמוביץ' רוכל עם תיק על כתפו. הוא שלף ממנו חטיף "סניקרס" והגיש למאמן.
"יו, מאיפה צצת לי? מהיכן הבאת את זה? אני חי על זה", התרגש יוסל'ה.
"חי על זה? מה זה אומר"?!
"זה כנראה אומר שאתה חדש כאן. ככה אומרים כאן "מת על זה".
"וואו, מדליק. ואתה צודק. אני חדש. הגעתי אתמול. שמי רוני קלדרון".
"רוני קלדרון????". התדהמה נורתה מפיו של מירמוביץ' כמו להביור.
"כן. כולם עדיין מחפשים אותי. כולם בנו תילי תילים של תיאוריות על מיקומי וגורלי. עושים עלי סרט תיעודי, אבל אין להם סוף. באמת נמלטתי לדרום אמריקה. באמת הייתי מבוקש. אבל רק בארה"ב תפסו אותי. הייתי במעצר בקולורדו עד אמש. התקף לב. ואגב, אני בכושר מעולה. אני מבקש לשחק עכשיו".
מירמוביץ' החוויר. "תמתין לי כאן", הוא אמר לקלדרון, והזדרז למצוא את שפר. מונדק חייך. "ברור שנכניס אותו. מיד. מה איכפת לנו? אין לנו מה להפסיד. אנחנו הולכים כנראה לחטוף עוד שלישיה לפחות. ניתן לו לעלות לכמה דקות, ומקסימום אם זה יהיה מביך – נשלוף אותו החוצה".
קלדרון השליך מעל גבו את תיק הסניקרס, ולבש את החולצה עם המספר 13 ("ביהדות זה מזל טוב, תידרך יוסל'ה"). הוא החליף את ג'ורג' כהן האנגלי. מונדק ויוסל'ה הספיקו לעבור בין השחקנים ולעדכן אותם. על פי הבעות פניהם ושפת הגוף של החבר'ה בכחול לבן, היה ברור שהם המומים.
אבל זה היה כאין וכאפס לעומת ההלם שבו לקה איצטדיון שלם בפתיחת המחצית השנייה. הכניסה של קלדרון היתה מטאורית. האימפקט פנומנלי. שירה בתנועה. תוך פחות מחמש דקות הוא ביצע סלאלום ברחבה, הגיע מול בנקס, הקשית מעליו וסיים ביעף. 3:2 ושאון יציעים מטורף של צופים המנסים לברר מיהו החייזר שנחת כאן.
קלדרון לא הפסיק. הוא היה בטראנס. התזזית האפקטיבית הבאה שלו, בדקה ה-63, היתה דאבל פס משוגע לאורך 45 מטרים עם אבי כהן, שבסופו שיגר קלדרון מסירה מהסרטים לרפי לוי, שהבקיע מקרוב. 3:3. ברגעים הללו זה באמת נראה כמו תסריט הלקוח מסדרת "הספורטאים הצעירים" של אבנר כרמלי.
בובי רובסון הסתובב על הקווים אנה ושוב, מבולבל ואחוז חרדה. הוא ביצע שבעה חילופים בבת אחת, בתוכם ארבעה מגינים שהמשימה היחידה שקיבלו היתה לבלום את "מספר 13 שהוא המזל הרע שלנו". הקהל שיפשף את עיניו: נבחרת העולם בילתה את הרבע האחרון של המשחק בבונקר. אבל גם הטקטיקה הזו לא הצליחה לעצור את סופת ההוריקן "רוני".
קלדרון היה אולי הילד האיום שיצא לתרבות רעה, אבל על הדשא הוא היה מאז ומעולם גאון עם ביטחון ועם חוצפה צברית נטולת רסן. לא עלה בדעתו לאפשר למשחק הזה להסתיים בשיוויון. בדקה ה-90 הוא קיבל כדור מוויקי פרץ, דהר משמאל, חיכה לכל מיליון השומרים האישיים שלו, השתהה לרגע, ואז, בתעתוע מעולם הפנטזיה, כדרר קודם בשמאל ואז בימין, וניסה לחדור לרחבת ה-16.
הוא ידע מה עומד לקרות. ארבעה מגינים קפצו בניסיון למנוע את גישתו, ואחד מהם שלח לעברו רגל אחת ארוכה מדי. פנדל. קלדרון התייצב על הנקודה הלבנה והתיז את הכדור פנימה בנון שלנטיות של רפי רשף. 3:4 לישראל. שריקת סיום. סטנדינג אוביישן. גן עדן.
**********
אט אט דעכו התשואות והצופים שמו פעמיהם ליציאה. ביציע המרכזי נראו שמעון פרס ויצחק רבין מתחבקים. צביקה פיק החיש פעמיו במורד המדרגות, משך את שווגר בשרוול ואמר לו "בחייך, תגיד לשפר להזמין אותי במשחק הבא לסגל. זה תפור עלי".
במרכז תא הכבוד התרוממו גולדה מאיר והמלכה אליזבט לאיטן ממושביהן, תוך שהן שקועות בדו שיח. "אני ממש מזועזעת", אמרה אליזבט השנייה. "לא ציפיתי להפסד הזה. חשבתי שיהיה לאימפריה המחוזקת שלנו קל מולכם. אני עדיין לא מצליחה לפענח מה התחולל כאן".
גולדה כבשה חיוך והישירה מבט אל המלכה. "אני אסביר לך בדיוק מה קרה. אני מנוסה בזה. הכל עניין של קונספציה ומחדל מודיעיני. אתם טיפחתם קונספציה מתנשאת ושגויה. סברתם שהעליונות שלכם מוחלטת, הא? וכאילו שזו איננה מלכודת גדולה מספיק, נכשלתם גם במודיעין. לא היה לכם קצה קצהו של חוט מידע על הפנומן שהגיע משומקום והכריע אתכם. אם את שואלת אותי, ליז, אני במקומך הייתי ממליצה על הקמת ועדת חקירה".
סוף
