אם תשאלו את האוהד הבריטי הממוצע, הכדורגל האנגלי הוא הטוב בעולם. זאת אומרת, הוא היה אומר לכם את זה גם לפני עשור, 20 שנה ו-30 שנה, גם אם התוצאות לא תמיד תאמו את הטענה. במשך השנים, זה הפך את האוהדים האנגלים ואת מי מהם בעולם שמכונים "אנגלופילים", לאנשים עם תדמית מנותקת, אנשים שלא מחוברים לכדורגל מחוץ לממלכה, שחיים על ימי העבר. אבל בשנים האחרונות, במגמה שלא נראה והולכת לעצור, אפשר להגיד בפה מלא - הכדורגל האנגלי השתלט על העולם, והסוף לא נראה לעין.
הערב (שלישי), תצא לדרך ליגת האלופות. אם העשור הקודם היה בסימן שליטה מובהקת של הספרדיות, מאז 2018, בשישה גמרים השתתפה לפחות קבוצה אנגלית אחת, כאשר 4 קבוצות שונות מהפרמיירליג הגיעו למעמד היוקרתי. שתיים מהן, ליברפול ומנצ'סטר סיטי, האלופה המכהנת, גם זכו בתואר. מדובר בדומיננטיות אדירה, אבל לא כזאת שלא ראינו בעבר, כאמור אפילו רק בעשור הקודם מצד ריאל מדריד וברצלונה. טורניר נוקאאוט אולי יכול לעזור לנו להבין מגמה, אבל במקרה הזה, מדובר בחלק קטן ממנה בלבד.
מיד נגיע כמובן לעניין הכסף הגדול בפרמיירליג, שובר השוויון האמיתי, אבל הכדורגל בממלכה נהנה היום מהצלחה בכל טווחי הגילאים, כזאת שאמורה בעתיד להביא אותם סוף סוף לתואר גם בנבחרת הבוגרים. רשימת ההישגים בגילאים הצעירים בשנים האחרונות פשוט מסחררת - הנבחרת עד גיל 17 זכתה באליפות העולם ב-2017, הנבחרת עד גיל 19 זכתה באליפות אירופה ב-2017 וב-2022 (ניצחון על ישראל בגמר), ובקיץ האחרון, באליפות אירופה לנבחרות צעירות אחריה עקבנו בדריכות גם בישראל, ראינו נבחרת אנגלית מרשימה, שזכתה בתואר ללא ספיגת שער חובה לכל אורכו.
כמות הכישרון שמציפה היום את הכדורגל האנגלי נראית כגדולה ביותר בעידן המודרני. כן, כולנו זוכרים את דור הזהב של סוף שנות ה-90 והעשור הראשון של שנות ה-2000, שכשל כישלונות חרוצים טורניר אחרי טורניר, בין היתר בשל לא מעט משברים חברתיים שנחשפו בשנים האחרונות, ונראה שהפעם, גדל דור שונה בממלכה. הנציג הבולט ביותר שלו הוא כמובן ג'וד בלינגהאם, מי שהפך בתוך חודש לפנים של ריאל מדריד, ומי שנראה כמו המועמד הבטוח להיות האנגלי הראשון שזוכה בשלב כלשהן בקריירה בכדור הזהב, מאז עשה זאת מייקל אואן.
מבט על סגל נבחרת אנגליה הבוגרת, זאת שהגיעה בטורניר היורו האחרון לגמר והודחה ברבע גמר המונדיאל האחרון בתום דרמה גדולה נגד צרפת, יכול לגלות לנו עד כמה העתיד של הכדורגל המקומי מבטיח. עם שמות כמו פיקאיו טומורי, ליוואי קולוויל, דקלאן רייס, ג'וד בלינגהאם, פיל פודן, טרנט אלכסנדר ארנולד, מרקוס ראשפורד, ריס ג'יימס, בוקאיו סאקה, ג'יימס מדיסון ואולי אפילו ג'יידון סאנצ'ו אם יצליח להתאושש ממה שעובר עליו, לאנגלים יש סגל מבטיח שיכול לרוץ עשור קדימה, שאליו כמובן אפשר לצרף בין היתר שמות ותיקים יותר כמו הארי קיין, שנקנה בקיץ האחרון על ידי באיירן מינכן ב-100 מיליון יורו, קייל ווקר וקיראן טרייפייר, ואמור לתת למאמן גארת' סאות'גייט אפשרויות אדירות לקראת טורניר היורו הקרוב, אם הוא כמובן ישכיל סוף סוף להשתמש בכל הכלים שיש לו.
לעיתים, כמות כזאת של כישרונות צעירים הם גם עניין של מזל ודור מחונן במיוחד, אך באנגליה, מדובר גם בשינוי תפיסה ומהפכה באקדמיות ופיתוח השחקנים הצעירים. בבלוג מ-2021, מספר אבא של כדורגלן צעיר שהצטרף לאקדמיה של ווטפורד בגיל 8, ואפילו שיחק לצד ג'יידון סאנצ'ו, על החוויה שלו בתור מי שלווה את הילד שלו: "הם מקבלים אימונים ברמה הגבוהה ביותר, משחקים מגיל צעיר נגד הקבוצות הגדולות ביותר, ויוצאים באופן תדיר למסעות משחקים מחוץ לאנגליה. זה היה חינוך נהדר לכדורגל וחוויה אדירה".
"כמובן, רק חלק קטן מהשחקנים הופכים להיות מקצועניים וחלק עוד יותר קטן מגיע לנבחרת, אבל אני בכנות יכול להגיד שלא ראיתי שחקן אחד שלא השתפר בצורה משמעותית בשמונה השנים של הבן שלי שם. המתקנים מדהימים, המאמנים ברמה הכי גבוהה, המפגש מול השחקנים הכי טובים בכל אירופה, כל אלו העלו את הסטנדרט של הכדורגל אנגלי ברמה דרגות. לא מדובר רק במועדונים הגדולים, גם לקבוצות חצי מקצועניות יש אקדמיות מפוארות וילדים שפוגשים בגיל צעיר את השחקנים הכי טובים בעולם".
ב-2012, ההתאחדות האנגלית יצא בתכנית ארוכת טווח שמטרתה המוצהרת הייתה זכייה של נבחרת שלושת האירות במונדיאל 2022. התכנית הזאת אמנם לא השיגה את מטרתה הסופית, אך זכייה אנגלית בתואר נראית מציאותית יותר מאי פעם, בטח מאז 1966. היא כללה חמישה אלמנטים עיקריים - הקניית גאווה לאומית לשחקן האנגלי, סגנון משחק דומה שילווה את כל הנברות הצעירות, איתור שחקנים צעירים עם תכונות פיזיות ומנטליות שיתאימו לכך, הכשרות בלתי פוסקות למאמנים בכל הגילאים, ומעטפת שכוללת מדעני ספורט, רופאים ברמה הכי גבוהה ומעקב פסיכולוגי.
אך כל זה כאמור, בגילאים הצעירים. כשאנחנו מדברים על הממלכה כיום, אנחנו מדברים בעיקר על המוצר הנחשק ביותר בכדורגל העולמי, הפרמיירליג. אם לפני כמה שנים עוד היה דיון, כיום יש כבר קונצנזוס מוחלט על היותה של הליגה האנגלית הטובה ביותר בעולם, המרתקת ביותר, זאת שעשתה בית ספר לכל ליגה אחרת בפן השיווקי ובצורה שבה הצליחה לחדור לשווקים בכל העולם, ולמשוך משקיעים שהפכו את המועדונים לכאלה ששווים מיליארדי פאונדים.
ב-1992, רופרט מרדוק וסקיי החליטו לקנות את זכויות השידור של הליגה החדשה שקמה, הפרמיירליג, ב-214 מיליון ליש"ט. ב-2021, זכויות השידור לליגה האנגלית נמכרו בכ-5.1 מיליארד פאונד, ובסוף עונת 2024/25, הסכום הזה רק צפוי לעלות. מדובר בהסכם השידור האטרקטיבי ביותר בכדורגל העולמי, וכזה שקירב אותו לראשונה למחוזות ה-NFL. ביחד עם הכסף שמגיע מהבעלים חיצוניים דוגמאת אבו דאבי (מנצ'סטר סיטי), סעודיה (ניוקאסל), וארה"ב (ליברפול ומנצ'סטר יונייטד), הפער הכלכלי שתפסו הקבוצות האנגליות נראה בלתי ניתן לסגירה.
ברשימת 20 המועדונים העשירים בכדורגל העולמי, יש 12 מועדונים מהפרמיירליג, כולל ווסטהאם, אברטון, ואפילו קבוצות מליגת המשנה כמו לסטר ולידס, אבל הכדורגל האנגלי הוא לא רק הפרמיירליג, הליגה שהיא הקצפת והקודקוד של מה שמכונה, "פירמידת הכדורגל באנגליה", שהוא למעשה מבנה הליכות שכולל 480 ליגות שונות המחוברות זו לזו, עם יותר מ-7,000 מועדונים ברחבי הממלכה.
המבנה מחולק ל-20 רמות שונות, כאשר ארבע הליגות הראשונות מכונות "The Football League", וכל המועדונים בהן הם מועדונים מקצועניים לחלוטין. אנחנו לא נלאה במבנה הליגות כולו, אבל כדי להבין חלק מהעוצמה של הכדורגל האנגלי, מספיק להביט על ליגת המשנה, הצ'מפיונשיפ, ליגה שהפכה לקאלט אמיתי, כזאת שמושכת אוהדי כדורגל אדוקים גם מחוץ לאנגליה, ורבים יישבעו שהיא "הליגה הקשה בעולם", כשגם ממוצע הצופים בה הוא מהגדולים באירופה.
אך העניין הגדול באמת בצ'מפיונשיפ באנגליה, הוא המענק העצום אותו מקבלות הקבוצות שעולות, שלוש בסך הכל (שתיים אוטומטית ועוד אחת בפלייאוף), כאשר כל עולה מקבלת על פי ההערכות כ-210 מיליון פאונד מענק עליה! מדובר באחד הפרסים הגדולים בעולם הכדורגל, וכזה שהופך את העליה לפרמיירליג לאחד ההישגים הנחשקים ביותר, כשרבים מכנים את משחק הפלייאוף על העליה כ"משחק היקר בעולם".
שחקנית חדשה שנכנסה למשוואה בקיץ האחרון, הליגה הסעודית, אולי איימה בעיניי אוהדים מסוימים על השליטה של הפרמיירליג, אך נראה שבכל הנוגע לכדורגל האירופי, כרגע היא בעיקר מגדילה את הפער בין הליגות ביבשת. אם בשנים האחרונות שחקנים שעזבו את אנגליה, היו יכולים ללכת לספרד ולאיטליה ולככב שם עוד מספר שנים, היום, הכסף הגדול בסעודיה גרם בקיץ האחרון לכמות אדירה של כוכבים בני 30+ ללכת לשם, כשבמקביל, קבוצות הפרמיירליג הצליחו לנקות כמות אדירה של חוזים מפוצצים (צ'לסי היא הדוגמא המובהקת), עד כדי כך שיש אפילו מי שמוכן להישבע שהפרמיירליג והקבוצות הסעודיות עובדות בסוג של שיתוף פעולה. בכל מקרה, שתי הליגות האלו היו המובילות בפער עצום בהוצאות בחלון ההעברות הקרוב, וזה לא הולך להשתנות בשנים הקרובות, בטח בכל הנוגע לאנגליה.
אז מה היה לנו? מערכות אקדמיה שבונות את הנבחרות הצעירות הטובות בעולם, אולי בדרך לנבחרת בוגרת שסוף סוף תצדיק עד הסוף את ההייפ סביבה, ליגה שפתחה פער אדיר מכל המתחרות שלה ביבשת, שחקנים שמככבים בקבוצות הטובות בעולם גם מחוץ לאנגליה, ובעיקר יתרון כלכלי שנראה כרגע, בלתי ניתן לסגירה. האם זה מבטיח הצלחה אנגלית בכל שנה ובכל מפעל? כמובן שלא, אבל אם בעבר ידענו שמדובר בגלגל שבו בכל עשור ליגה אחרת לוקחת את הבכורה ביבשת, הפעם נראה שמדובר בתופעה יותר עמוקה, כזאת שפה כדי להישאר.
