1. מכבי חיפה. כמעט מאז היווסדה כקבוצה מקצוענית - עם המעבר לידיו של יעקב שחר בשנת 1992 (כבר 31 שנה) - למכבי חיפה היה נראטיב ברור. המטרה שלנו היא לא רק לכבוש את הכדורגל הישראלי, אלא גם את אירופה. הסטנדרטים המקצועיים, הניהוליים, ממתחם האימונים ועד שיר האליפות המיתולוגי שכתב עוזי חיטמן ז"ל, בסיום העונה הגדולה של 1993/94.
"אני רואה ירוק בעיניים, וקטר חיפאי על המסילה / דוהר הוא בדרכו לאירופה, הוא עוצר בראש הטבלה" - כך כתב. הסאבטקסט של הפזמון ברור - כיבוש הליגה הישראלית, שעבור מועדונים כמו מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, בית"ר ירושלים או הפועל באר שבע הוא מטרה בפני עצמה, הוא רק שלב בדרך למטרה האמיתית - והיא הסתכלות החוצה, אל העולם הגדול. או לפחות, אל פסגת עולם הכדורגל - זה שמשוחק ביבשת החדשה, שאליה אנחנו מתיימרים להשתייך.
ובמשך 31 שנותיה המקצועיות (עם כל הכבוד הראוי למה שהיה קודם), מכבי חיפה אכן צברה שורה של רגעים אירופיים גדולים - מהניצחון בפארמה בגביע המחזיקות ב-1993, דרך אותו מסע בלתי נשכח באותו מפעל ב-1999, דרך ההעפלה ההיסטורית לשלב הבתים באלופות בפעם הראשונה (2002), ואז הפעם השנייה (2009) ובעונה שעברה הגיעה הפעם השלישית (2022).
אבל מה שקורה השנה, עם הקבוצה שהעמיד מסאי דגו, הוא - בעיניי - צעד קדימה באותה מורשת אירופית. כי בניגוד ל-1993, 2002 או 2022 - שנים שבהן מכבי חיפה היתה מכונת כדורגל משומנת היטב, כזו שכל חלקיה מלוהקים ומגובשים, כזו שמכילה בתוכה כדורגלני על במונחים ישראליים (אולי אפילו אירופיים), מכבי חיפה של קיץ 2023 רחוקה מאוד מכל אלה.
אחרי שאיבדה בקיץ את "משולש הליבה שלה" - מאמן העל ברק בכר בקודקוד אחד, הסופרסטאר עומר אצילי בקודקוד השני וה"דבק" מוחמד אבו פאני כקודקוד שלישי (וזה כשכבר הספקנו לשכוח את הקפטן נטע לביא, שעזב כבר בינואר), מכבי חיפה היא, על הנייר, קבוצה מוגבלת למדי. קבוצה עם שוער טוב, אבל כזה שרחוק מלהיות מגה סטאר; בלי קשר אחורי משמעותי - ועם שלושה צירים מרכזיים בהתקפה, כשרק אחד מהם - צ'ארון שרי - מוכח באמת. על הקווים נמצא מאמן שזהו בסך הכל המשחק השישי שלו כמאמן הקבוצה.
ועל אף פי כן, וגם בלי שרי, נוע תנוע. מכבי חיפה ניצחה את המשחק הזה, כשאין לה קנדאורוב וברקוביץ', אין לה ז'וטאוטאס ויעקובו, אין לה אצילי או ברק בכר. היא ניצחה יריבה שוות כוחות, בעזרת משהו שהוא גדול יותר מסכום השחקנים על המגרש. במקום שאותו אוהדי מכבי חיפה לא ממש אוהבים, קוראים לזה "רוח המועדון".
ולמרות כל התנאים האלה, ואולי בגללם, מכבי חיפה של קיץ 2023 ומה שהיא עושה במוקדמות ליגת האלופות נמצאת על סיפו של גדול הישגיה באירופה. לא פחות מזה. כי אם מכבי חיפה תגיע לארץ המובטחת - ותעשה היסטוריה, עם העפלה שנייה ברציפות לשלב הבתים (מה שאף קבוצה ישראלית לא עשתה לפניה) - היא תעשה את זה בזכות המועדון. בזכות הדרך הארוכה. לא (רק) בעזרת הכסף, אלא בעזרת המערכת שנבנתה בשנים האחרונות.
בקיץ האחרון, מכבי חיפה החליטה להמר על המערכת שלה - להמר על המאמן, שהגיע מקבוצת הנוער, ובאופן לא מפורש גם על השחקנים שגדלו אצלה (חלאיילי וג'אבר ופודגוראנו ושיבלי, שלא שיחק אתמול) - שאמורים לעשות את קפיצת המדרגה. הדרך הזו היתה לא קלה, היא עלתה בלא מעט ביקורת ובאובדן קרדיט ציבורי מסוים, אבל אם זה ייגמר בניצחון - לא היה לה ניצחון גדול מזה.
2. מכבי ת"א. לצד ענאן חלאיילי, נועה קירל ו"לחם חביתה בנתניה", גם דניאל פרץ הוא אחד מגיבוריו של קיץ 2023. דמות שנכנסה אל הקיץ הזה בתור שוער מוכשר אבל קצת בוסרי, ויצאה ממנו בתור מי שעשוי להיות השוער הישראלי הכי גדול - מאז הדור של שביט אלימלך, ניר דוידוביץ' ודודו אוואט. לפחות. ההופעה הגדולה בנבחרת הצעירה, ואחריה גם פתיחת העונה במכבי תל אביב, הפכו אותו לשם גדול - ולנכס מבוקש.
ועכשיו, יש בפני פרץ דילמה מסוימת: האם לעשות "אקזיט" כאן ועכשיו - כלומר, לממש את שוויו הנוכחי, ולצאת כמה שיותר מהר לאירופה, או אולי לקחת את הזמן, להמשיך ולצמוח, ולצאת בזמן המתאים? האינסטינקט, בטח כשמדובר באופי הישראלי, הוא כמובן לממש - לפרוץ החוצה אל אירופה הגדולה, לקבל הזדמנות במועדון מהליגות הבכירות ולפרוץ את תקרת הזכוכית. להכות בברזל בעודו חם.
אבל הנה הצעה שאולי תהיה לא פופולרית - לדעתי, לדניאל פרץ יהיה לא פחות מה להרוויח מעוד עונה במכבי תל אביב. כמובן שאם תגיע הצעה שאי אפשר לסרב לה, אז זו תהיה טעות לסרב - אבל בהינתן שאין הצעות גדולות מדי, אולי דווקא הישארות במכבי ת"א יכולה לתרום לפרץ ולדמות שלו.
ראשית, כי מכבי תל אביב מבטיחה לו את מה שקבוצה אחרת לא יכולה באמת להבטיח לו - וזה מקום בהרכב, ויכולת לשחק כמה שיותר. גם סבלנות לטעויות שלו (מה שקורה לכל שוער, ואולי יעורר פחות סבלנות במקומות אחרים), ובעיקר אמונה ואהבה מצד המערכת מסביב. פרץ הוא עדיין שוער בקו עלייה, ומכבי ת"א מספקת את החממה הכי טובה להצליח.
ויש עוד דבר - והוא הישגיות. לדניאל פרץ, אף שעל כשרונו אין חולק, עדיין אין תארים בקריירה. מכבי ת"א בעונה שעברה היתה רחוקה מאוד מקבוצה מנצחת. העונה, מסתמן שנבנה שם משהו אחר - טוב וחזק יותר. ייתכן מאוד שאם פרץ יהיה חלק מקבוצה מנצחת, הוא יוכל גם להתפתח ולגדול בתוכה. כל ניצחון שפרץ יהיה מעורב בו, עשוי גם להגדיל אותו כאישיות - וגם להוסיף רזומה, לקראת התחנה הבאה.
בניגוד לשחקני שדה, הקריירה של שוערים היא דבר יותר ארוך טווח (גם גילאי הפרישה שלהם גבוהים, לעתים משמעותית, מאלה של חבריהם לשדה) - וגם אם פרץ ייצא בגיל 24 ולא בגיל 23, לא באמת ייגרם נזק משמעותי (בהינתן, כמובן, שהוא בריא - טפו טפו וכו'). לא יקרה שום דבר, אם הוא ייקח את הזמן. וייתן לו לנצח.
אז במילותיה של זמרת שפרץ מכיר היטב, דניאל פרץ לא צריך להסתנוור מה"יהלומים". הוא רק בן 23, אז תמיד יש לו "מקום לשינוי". וגם אם ישראל היא קצת (קצת הרבה) "טרילילי טרללה", יכול להיות שהוא צריך עוד קצת זמן לפני שהוא יבקש "שחרר אותי". לפרץ יש כוח של "יוניקורן", אבל גם הוא יכול - וצריך לצמוח בדרכו.
איטס גונה בי פנומנל.
