יש חוק ישן שאני אהבתי להגדיר עם עצמי במשחקים של בית"ר ירושלים באצטדיון טדי. אני קראתי לו "חוק הדקה ה-60", וזהו פירושו: תמיכה של קהל בקבוצה הביתית היא משהו שבדרך כלל עובד עד הדקה ה-60 של המשחק. אם עד הדקה הזו, הצלחת להבקיע - אשריך וטוב לך. על גלי האהדה והטירוף של הקהל המקומי, תוכל להבקיע עוד ועוד שערים כטוב בעיניך.
אבל אם הכדור לא נכנס, בדקה ה-60 (במידה רבה) שעון החול מתחיל להתהפך. אז, הנוכחות של הקהל התובעני והדורשני מתחילה להפוך מנכס - לנטל. כל החמצה מביאה איתה רקיעות ברגליים, כל איבוד כדור גורר איתו אנחות ייאוש, כל כדור שלא יוצא נכון לאאוט כבר מתחיל את הזמזום העדין של שריקות הבוז בקהל. מכאן ועד תוצאה לא טובה - הדרך קצרה.
שנים חשבתי שזה רק בבית"ר ירושלים, אבל כנראה שאוהדים הם אוהדים - ואת אותו חוק בדיוק אפשר היה להחיל על מה שראינו אתמול, במשחק בין מכבי חיפה ליאנג בויז. הקהל של מכבי חיפה הוא קהל יוצא דופן - יש בו איכויות אדירות, גם ווקאליות וגם תפאורתיות, יש בו גוש מעודד שלא מפסיק לתמוך. אבל מהר מאוד האהבה הזאת יכולה להפוך למתח. כאשר העסק לא דופק, וזה אנושי לגמרי, הגבול הדק תמיד יכול להיחצות בין אופטימיות ואמונה - לבין ייאוש וכעס.
והבעיה היא לא כשזה קורה ביציעים - כאמור, אוהדים הם אוהדים, והם יתנהגו בצורה מסוימת תמיד. כולנו כאלה קצת. הבעיה האמיתית היא כשהאווירה המתוחה הזאת מחלחלת אל תוך הדשא - ומשפיעה גם על ההתנהגות של השחקנים. זה הדבר שעבר כחוט השני בכל המשחק של מכבי חיפה: עצבים רופפים. גם אם השופט האיטלקי דוידה מאסה לא היה במשחק שהוא ירצה לזכור (וכנראה שהוא לא היה), זה לא הצדיק את תחושת הכעס המיידית שכל שריקה - ולו הקטנה ביותר - ייצרה בקהל, ואחר כך בשחקנים עצמם.
הסמליות היתה כאשר דווקא צ'ארון שרי - אולי השחקן הכי שליו בתוך הקבוצה, סמל המתינות וקור הרוח - התפרץ כלפי השופט וספג כרטיס צהוב, עוד במחצית הראשונה. ואם שרי נפל במלכודת הזאת שטמנה לו יאנג בויז, מה יגידו השחקנים הפחות קרי רוח בסביבה? וכמובן שדבר גורר דבר; המתח הגדול שהורגש אצל השחקנים הוביל גם לטעויות, שמצידן הובילו לעוד כעס ותסכול, ותחושה של "כשזה לא הולך - אז לא הולך".
לברק בכר כמאמן כדורגל היו הרבה סגולות מקצועיות - קטונתי מלבטא אותן, אנשים אחרים יוכלו לבטא אותן טוב יותר. אבל יש דבר אחד שבלט במכבי חיפה שלו - והוא סוג של ביטחון עצמי. יכולת לעבור דקות קשות, "לסבול", כדי להגיע לדקות הטובות יותר ולהפוך את הקערה על פיה. למרות מה שנראה בדיעבד, הסיפור של מכבי חיפה היה רחוק מלהיות אידיאלי - הוא היה רצוף בקפיצות, במשחקים גדולים וגם ברגעי שפל לא קלים. אבל הביטחון העצמי של ברק בכר, שחלחל אל השחקנים, גרם להם לעבור את זה ולסיים כמנצחים.
וכנראה שאין דוגמא טובה יותר ממה שהתרחש אתמול, בדיוק לפני שנה. הרי גם במשחק החוץ נגד הכוכב האדום - מכבי חיפה סבלה. אפילו מאוד סבלה. בדקה ה-43, בבלגרד, היא כבר פיגרה 2:0. כל מי שראה את המשחק, היה בטוח שמכאן נפתחה הדרך לתבוסה. אבל אחרי הבליץ של הסרבים, מכבי חיפה נשארה לעמוד על הרגליים. היא ניסתה לשחק את המשחק שלה. היא חצבה בסלע את הדקות, "הורידה את הראש" וידעה להתרומם - עם השער של דניאל סונדגרן, ששבר את ההתלהבות של המארחת, שבסוף הוביל גם לטיפת המזל (ולרגל של מילאן פאבקוב) ששלחה את הירוקים לשלב הבתים.
מזל הולך עם הטובים, אומרת הקלישאה, ומכבי חיפה השתדלה להיות טובה. או לפחות להיות שם. לא להתפרק ולא להישבר בפני הרוח, כמו הברוש בשיר שכתב אהוד מנור ז"ל לאריאל זילבר יבדל"א. ונכון שהמשחק אתמול בחיפה נגמר ב-0:0, מה שאומר שיש מחר, אבל התחושה היא שמשהו מאותו ביטחון עצמי ישן קצת הלך לאיבוד. במחצית השנייה, ובעיקר בדקות האחרונות, חיפה נראתה מתוסכלת. כזו שכמעט הפסיקה לנסות לתת את שער הניצחון. וזו לא התנהגות שאנחנו רגילים לראות מחיפה, בטח לא מאז שברק בכר הגיע למועדון בקיץ 2020.
ליאנג בויז ברן היתה משימה מאוד ברורה במשחק הזה. היא לא באמת רצתה לנצח (מעבר לקלישאות), אלא היא רצתה "לרדת למחצית" כשהמשחק עדיין רץ. להסתכל על הלוח למעלה ולראות שיש לה סיכוי. היא לא בעטה פעם אחת למסגרת במשחק הזה, ולא כי היא לא היתה יכולה - אלא כי היא הסתכלה כל הזמן על השבוע הבא (עוד שישה ימים, למעשה). ובדרך למשחק בוואנקדורף, כל האמצעים היו כשרים. כולל משחק לא אסתטי בעליל.
ואולי דווקא עמדת האנדרדוג הזאת שמכבי חיפה מגיעה אליה, תסייע לירוקים במשחק השני. במובנים רבים, זו תהיה תמונת המראה המושלמת למה שהרגישה מכבי חיפה אתמול, בשעה 21:59. יאנג בויז היא הפייבוריטית הברורה לעלות לשלב הבתים, מהרגע שהשופט האיטלקי מאסה שרק לסיום בחיפה. מצד אחד, זה מה שהיא רצתה להשיג. מצד שני, חיפה יודעת הכי טוב כמה מדובר גם במעמסה לא קלה.
אבל בשביל לחולל את הנס הזה, ולעלות באמת כנגד כל הסיכויים, מכבי חיפה צריכה לחזור לשקט הנפשי שלה. לביטחון של תקופת ברק בכר. ליכולת להוריד את הראש, לא להיכנע לפרובוקציות, לספור עד עשר ולהבין שהגעה לשלב הבתים של ליגת האלופות כרוכה גם בסבל. גם בדקות ארוכות של מאבק, שבו היא צריכה בסך הכל להישאר בתמונה.
ואז לתת להברקות של דולב חזיזה, צ'ארון שרי או אפילו ענאן חלאיילי ודין דוד (לכו תדעו) לעשות את שלהם, בדרך לעוד רגע קסם מההיסטוריה הארוכה של מכבי חיפה.
