התקציר באדיבות "ספורט 1"
נתחיל מהסוף: ברמת התוצאה שעל הלוח, מכבי חיפה לא באמת צריכה להיות מודאגת. פיגור של 1:0 במשחק נוק-אאוט, כשבגומלין מחכה לך משחק ביתי באצטדיון כמו סמי עופר - הוא לא דבר שאי אפשר להתאושש ממנו.
למרות שניצחה, שריף טירספול נראית (תחת האזהרה שראיתי אותם רק במשחק הזה) כמו קבוצה די מוגבלת, בלי יותר מדי עומק - שניצחה הודות להברקה של שחקן אחד. סביר מאוד להניח שבאווירה החמה (תרתי משמע) של חיפה, דברים יתהפכו.
את מכבי חיפה, לעומת זאת, ראינו קצת יותר - כמעט בלי שנרגיש, ארבעה משחקים רשמיים עברה על אלופת המדינה המתחדשת. שניים מול האמרון ספרטנס, אחד מול בית"ר ירושלים ואחד אתמול. ואם מסאי דגו צריך להיות מודאג, לדעתי, זה יותר בגלל משהו שגדול יותר מהתוצאות - וזו היכולת.
כאן צריך לתת שני "דיסקליימרים": הראשון הוא שמכבי חיפה עדיין לא מגובשת עד הסוף. עדיין חסר לה אותו קשר אחורי זר שהיא מחפשת כבר קיץ שלם, וגם בלטקסה מבושש לבוא. ולכן, מדובר עדיין בהתחלה של קבוצה שאולי עוד תיראה יותר טוב בהמשך. השני הוא שאנחנו עדיין בראשית הדרך של קבוצה שאיבדה שלוש אבני יסוד משמעותיות: עומר אצילי, מוחמד אבו פאני וברק בכר (שהוא בעצמו חתיכת אבן).
אבל גם תחת אותן הנחות יסוד, חייבים להודות שמשהו לא דופק במכבי חיפה. למעשה, מתוך שמונה המחציות שראינו עד כה העונה - המחצית הבאמת טובה היחידה שראינו היתה המחצית השנייה מול בית"ר ירושלים.
שם, כאשר ליאור רפאלוב נכנס בהפסקה ומול בית"ר כקבוצה מאוד מוגבלת (שנחלשה ביחס לעונה שעברה), דיא סבע נכנס לעניינים, דין דוד (האנדרייטד הגדול של הכדורגל הישראלי) עשה את שלו וצ'ארון שרי ניצח על התזמורת - ראית משהו ממכבי חיפה הקלאסית. זו שכותשת את היריבה שלה עד דק, מגיעה להמון מצבים - ורק בגלל יום ענק של מיגל סילבה (כן, למרות הטעות), לא ניצחה בהפרש גבוה יותר.
אבל זו, כאמור, רק מחצית אחת. כי בשני המשחקים מול האמרון חיפה אולי ניצחה, אבל היתה רחוקה מלהרשים. עד השער במלטה היא נראתה כמעט כמי שנקלעה לסיטואציה במקרה (אחר כך זה קצת השתפר), הגומלין התנהל באווירת גארבג'-טיים כמעט מראשיתו וגם בו חיפה רוב הזמן לא הורגשה, כולל לא מעט דקות בפיגור של שער. למרות הבית, למרות הקהל הגדול ביציעים. ולזה מתווסף גם המשחק אתמול.
כי למכבי חיפה היו כל התנאים כדי להפיק מעצמה הרבה יותר. בראש ובראשונה, הכדור היה אצלה ברוב המוחץ של הזמן. סטטיסטית, אחוזי החזקת הכדור היו 34-66. בדרך כלל אני שונא את הסטטיסטיקה הזאת, אבל הפעם היא אומרת דרשני - למכבי חיפה היה את המגרש פנוי כדי להביא מעצמה את היכולות. והתוצאה היא שהיא מסיימת את המשחק בלי שער, ורק עם שתי הזדמנויות מסוכנות באמת (פיירו במחצית הראשונה ודין דוד בדקה התשעים).
והתוצאה, מה לעשות, היתה דלה. התחושה במהלך המשחק היתה שמכבי חיפה תוקפת ותוקפת, מניעה ושוב מניעה, אבל לא מצליחה לסיים. וכן, בסוף כשזה המצב - צריך להסתכל על האיש שבהתקפה. לפרנטזדי פיירו יש הרבה יכולות מצוינות, אבל כאשר בולמים לו את משחק הגובה - שזה סוד הקסם שלו, הוא די משותק.
במשימה הזאת שריף הצליחה בגדול - בעוד מכבי חיפה לא הבינה את הרמז והמשיכה לשחק "עליו". וככל שהשבלוניות נמשכה, גם שריף ידעה טוב יותר איך להתגונן. וככל שהכדורים יצאו החוצה, כך גם התסכול הלך וגבר. זה המעגל השוטה שבסיומו מכבי חיפה ירדה מנוצחת.
קטונתי מלהבין יותר טוב מהמאמן של הקבוצה הזו, אבל יש דבר אחד שכן ברור: דין דוד סיפק את הסחורה, כשקיבל את הצ'אנס. הוא נכנס כמחליף נגד בית"ר, ובדקות הספורות השיג שער ובישול. גם אתמול, הוא נכנס כמחליף (לטעמי מאוחר מדי) והגיע להזדמנות הכי טובה במשחק. ייתכן מאוד שקצת יותר אמונה בשחקן ההתקפי הכי אפקטיבי שיש למכבי חיפה בסגל הזה, היה יכול לשפר את המצב.
בכל מקרה, מכבי חיפה עד עכשיו מתקשה להתניע. ובמידה רבה, זה גם מובן לאור קבוצה שעברה שלוש עזיבות כל כך קשות בקיץ אחד - ומנסה לחבר את השברים. הבעיה הגדולה היא שבגלל הציפיות הגבוהות שיש עד הנה, יכול מאוד להיות שאת הזמן ואורך הרוח שדרושים כדי שהקבוצה הזו תתממש ותמצה את היכולות שלה - היא פשוט לא יכולה לקבל.
בדרך כלל במועדון לחוץ כמו מכבי חיפה, שעון החול מתהפך עם ההפסד הראשון. לברק בכר היתה פריבילגיה - הוא הגיע עם המעמד המיתי שלו מהאליפויות בהפועל באר שבע, וכבר עם שם של מאמן גדול. זה איפשר לו לעבור בדרך תקופות לא פשוטות וגם משברים, בגלל הקרדיט שצבר. למסאי דגו, מאמן כדורגל מוכשר ובעל יכולות, אין את הקרדיט הזה. ובמים האלה הוא יצטרך לנווט.
זה יישמע כמעט אבסורדי, אבל בתחילת חודש אוגוסט מחכה לדגו משחק שהוא צומת דרכים. אם חיפה תעבור, ההפסד היום והחריקות שדיברתי עליהן בטקסט הזה יילכו לעטוף דגים (או באנרים של פרסומות לחברות ביטוח). אם חיפה לא תעבור, יכול מאוד להיות שהטפטוף של החול בשעון של דגו - יהפוך למבול.
