בדרך כלל, בטור זה אנחנו מנסים להתייחס למשהו שקרה בשבוע האחרון - אבל הדבר שעליו אני אכתוב הפעם קרה כבר לפני תשעה ימים. ב-31 במאי השנה ירדה מהאוויר "טד לאסו" - אחת הסדרות הכיפיות, המשעשעות והאופטימיות שהעולם היה זקוק להן.
הסדרה שעלתה לאוויר בליבה של מגפת הקורונה הפכה להיות הממתק המנחם של העולם, גם הרבה אחרי שהנגיף הארור היה היסטוריה. אבל מעבר להישגים הטלוויזיוניים שלה - את פרק הפתיחה של העונה האחרונה ראו 870 אלף בני אדם ברחבי העולם דרך "אפל טי.וי", והרייטינג שלה ב-IMDB עומד על 8.8 מתוך 10 - היא גם עשתה שירות חשוב למשחק הכדורגל.
בקצרה (ועד כמה שאפשר בלי ספוילרים), טד לאסו הוא מאמן פוטבול אמריקאי שיום אחד נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית - הוא הופך להיות מאמן של קבוצת כדורגל באנגליה. זה קרה לאחר שרבקה וולטון, גרושתו של איל הון, רצתה לנקום בו בדרך הכי כואבת - לפגוע בקבוצת הכדורגל שהוא היה הבעלים והאוהד מספר אחת שלה. ואיך אפשר לפגוע בקבוצה יותר מאשר למנות מאמן שאין לו מושג?
המציאות, כמו שאתם יכולים לנחש (אם לא ראיתם), היתה יותר מורכבת - והיא מתפרשת היטב בשלוש העונות של הסדרה, שבאו לסיומן בסוף החודש שעבר עם פרק מרגש במיוחד. אבל מעבר לעובדה שזו היתה סדרה מוצלחת ומאוד אהובה, יש בה גם מסר ואולי בשורה לענף שבו היא התעסקה. כי אחרי הכל, בסוף - זו סדרה על כדורגל. הנה כמה דברים שאני אישית לקחתי ממנה (וכן, כאן מתחילים הספוילרים).
כדורגל הוא החיים
בוא נתחיל מהסוף - את "טד לאסו" אפשר וצריך לראות, בין אם אתם אוהבי כדורגל ובין אם לאו. במובן מסוים, היא גלובלית - היא דנה בנושאים שכל בני האדם יכולים להתחבר אליהם, ממלחמה נגד גזענות, דרך הטרדות מיניות, יחס ללהט"בים, מערכות יחסים, פער בין מבוגרים לצעירים - הכל נמצא שם. גם אם לא ראיתם דקה של כדורגל בחייכם, היא תעבוד בדיוק באותה הצורה.
אבל מי שאוהב כדורגל, יהנה ממנה אפילו יותר. כי בתוך העובדה שהיא סדרה שאמורה לדבר לכולם, היו בה לא מעט דיונים בנושאים שנוגעים לשורשי הענף: למשל, פרק אחד התייחס ברפרנס מאוד ברור להקמת ה"סופר ליג" האירופאית, ולדילמה שעמדה בפני המועדונים - האם להישאר עם האוהדים או ללכת על הכסף? היריבות בין רוי קנט הוותיק והקשוח לג'יימי טארט הצעיר והחתיך הוא משל נהדר על פערי הדורות בתוך הכדורגל האנגלי, ואני כבר לא מדבר על דמותו המדהימה של "זאבה" - פארודיה משעשעת במיוחד על זלאטן איברהימוביץ', שמופיעה בתחילת העונה השלישית.
סוד הקסם של "טד לאסו" היא שהיא מצליחה לפעול בו זמנית בשני מישורים - מצד אחד, להיות מאוד בקיאה בעולם הכדורגל, בז'רגון הפנימי שלו ובעולמות התוכן שהוא מייצר (ע"ע הופעות האורח הנהדרות של אנשים כמו תיירי הנרי, גארי ליניקר ופפ גווארדיולה במהלך הסדרה), ומצד שני להיות מספיק נהירה, גלובלית וחשובה גם כלפי מי שחיידק הענף לא זורם בדמו. כי אין הפרדה בין הכדורגל והחיים - "כדורגל הוא החיים", כמאמר המנטרה של החלוץ הספרדי דני רוחאס.
שומרים על הממלכה מאוחדת
יותר מש"טד לאסו" חוגגת את הכדורגל, היא חוגגת את הכדורגל האנגלי. הסדרה מתרחשת בלונדון (אמנם במועדון קטן יחסית בתוך העיר - ריצ'מונד, אבל עדיין בעיר), ובאופן כללי נושאת על נס את תרבות הכדורגל הבריטית. ברור שהבחירה באנגליה היא נוחה יותר מאשר אם טד היה נבחר לאמן בספרד או בברזיל, בוודאי לאור העובדה שיוצרי הסדרה מגיעים מארצות הברית, אבל היא גם מעידה משהו על הכדורגל כפי שהוא מתקיים היום.
הסדרה מסמלת את הרגע שבו אנגליה הפכה למוקד הכדורגל באירופה, אם לא בעולם כולו. אם פעם היו מדברים על הפרמייר ליג בנשימה אחת עם "חמש הליגות הבכירות", היום ברור שהליגה האנגלית נמצאת במקום מאוד מסוים - ומעל כל היתר.
אם ה"ליג 1" בצרפת הפכה להיות ריכוזית בידי קבוצה אחת מפריס, הסריה א' סבלה מירידה מתמדת ברמה (ואולי עכשיו זה מתחיל להשתנות) ומפרשיות שחיתות חוזרות ונשנות, ה"לה ליגה" בספרד איבדה את מגע הקסם אחרי עזיבתם של מסי ורונאלדו והבונדסליגה נכבשה באופן מוחלט על ידי באיירן מינכן - הפרמייר ליג, ואנגליה בכלל, היא כנראה המעוז האחרון של כדורגל אירופי תחרותי עד הסוף. כזה שבו קבוצות קטנות יכולות לנצח קבוצות גדולות, שפערים יכולים להצטמצם בשנייה, ושכולם באים לשחק. תמיד. תוסיפו לזה את הכסף הגדול שנכנס לליגה, ותקבלו מצב שבו אנגליה הפכה להיות המקום המושלם לסדרה מהסוג הזה.
במקור, דמותו של טד לאסו הומצאה בשביל פרומו למשחקי הפרמייר ליג ברשת NBC. גם כשהפרומו הפך לסדרה, הוא עושה לליגה הזאת את אותו השירות.
אופטימיות זה שם המשחק
"טד לאסו" עלתה לאוויר העולם בתקופה מאוד לא אופטימית בעולם - הפרק הראשון שלה עלה ב-14 באוגוסט, 2020. אז, כשהעולם עוד ליקק את הפצעים ממגפת הקורונה. כולנו היינו בבתים ולצד החדשות האיומות והחרדות שהקיפו אותנו, חיפשנו משהו להתנחם בו - ו"טד לאסו" החיובית והמשעשעת היתה בדיוק שם. מופת של חשיבה וגישה אופטימית לחיים.
יצא שם קצת רע לאופטימיות ולחשיבה חיובית - לעתים רבות, הן נתפסות כמשהו קצת מנותק, כראייה של הכל ב"משקפיים ורודות". וגם "טד לאסו", למרות שהיא בגדול סדרה אמפתית וחומלת, לא בהכרח מסתכלת על האנשים ככאלה - יש בה גם דמויות שליליות (למשל, רופרט, הגרוש של רבקה; או אדווין אקופו, המיליארדר תעב הבצע), והיא גם נוגעת בצדדים השליליים שיש בכולנו - חוסר הביטחון העצמי, הנטייה שלנו לקטלג, הפחד שלנו משינויים.
אבל בגדול, לצד הרגעים שבהן היא קצת יותר נושכת את העולם - היא כן יודעת לסלוח לגיבורים שלה. וגם לנו, בדרך. היא מכירה בעובדה שכולנו אנושיים, לטוב ולרע - שיש בנו את הצדדים הלא טובים, אבל שבכל אדם יש גם צד טוב ואפשר להאיר אותו בפנס. זו לא ראייה עיוורת של העולם, אלא הבנה של הנפש האנושית והכלה של כל הצדדים שלה - טובים כרעים.
זו הסיבה שבגללה, כמעט במקביל לתקופה שבה הנושא הזה עלה וצף גם במציאות (למשל, העונה שהתקיימה במקביל לאולימפיאדת טוקיו), היא עסקה לא מעט במשברים הנפשיים שעוברים על ספורטאים; על איך לפעמים, הבריאות המנטלית שלהם חשובה לא פחות מהבריאות הפיזית. וגם במובן הזה, היא היתה חשובה כמי שפתחה צוהר לעולם הזה במקום פופולרי ונצפה מאוד.
וזו כנראה הבשורה החזקה יותר שיוצאת מ"טד לאסו": איך אמר איש גדול ממני? הכל אנשים. גם אם אנחנו, כאוהבי כדורגל, נוטים לראות את השחקנים לפעמים כחיילים על לוח השחמט, אי אפשר לאהוב באמת כדורגל בלי לאהוב בני אדם, ובלי לנסות ולהבין אותם. כדורגל הוא ספורט שהרגש האנושי הוא חלק בלתי נפרד ממנו, שמכיל בתוכו את כל מה שאנושי - טעויות, שיאים, רגעי שפל - לפעמים כולם במשחק אחד.
אחרי תקופה ארוכה של ציניות וריחוק, "טד לאסו" היא חגיגה של אהבת כדורגל. הרגע שבו אמריקה מתאהבת בסיפור על מאמן מקנזס שמגיע לקבוצה מלונדון והופך למלך שלה, הוא גם הרגע שבו המחסום ארוך השנים בין הכדורגל לאומה האמריקאית נשבר עוד קצת. אם תרצו, אולי גם נבואה לרגע שבו גדול הכדורגלנים מחליט להגיע דווקא לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
אז אם ראיתם את "טד לאסו" - תודה לאל שתמיד אפשר לראות שוב. ואם לא ראיתם, רוצו לראות כמה שיותר מהר. אהבת הכדורגל שלכם תודה לכם על כך.