לפני כשבוע הגיעה נבחרת הנוער של ישראל בכדורגל למקום ה-3 בעולם בטורניר המונדיאליטו. על ההישג הזה אחראי מאמן הנבחרת אופיר חיים, שיכול לטפוח לעצמו על השכם. אולם ניכר שהוא עדיין לא מעכל שהצליח לעשות היסטוריה. "עדיין לא ממש מעכל עד הסוף. אני רגיל, הייתי כדורגלן, אבל ההפעם הרגשתי משהו אחר, הרגשתי ממש את העוצמה של זה", אמר חיים.
בריאיון ששודר אמש (שבת) ב"חדשות סוף השבוע", סיפר חיים כי הוא ידע שהנבחרת שלו תגיע רחוק: "ברגע שהגעתי לאליפות אירופה והיו את המשחקים נגד נבחרות ברמות הכי גבוהות וראיתי שאנחנו שווים בין שווים, אז אמרתי כן, אנחנו יכולים לעשות משהו גדול".
"אני לא מרגיש ששעשינו היסטוריה. אולי משהו לא בסדר אצלי, אני לא יודע. אולי זה דווקא מה שמאזן אותי וגורם לי לשמור על הרגליים על הקרקע ועל היציבות", הוסיף המאמן. "זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני באמת לא יודע להכיל את זה, שאני לא מצליח. אבל זה לא יזיז אותי ממי שאני, תמיד אשאר אותו אופיר".
ההגעה למקום ה-3 במונדיאליטו עוררה שמחה גדולה במדינה, אך מאמן הנבחרת לא מרוצה מספיק מהתוצאה. "זה פירק אותי לחתיכות, חשבתי שהנבחרת הולכת לנצח. רציתי את הגביע. כבר הגעתי לפה, זה שלי, ויכולתי, אנחנו לא פחות טובים מאף נבחרת", טען חיים. לדבריו, החוויה הפנימית האמיתית שלו היא של פספוס. "אני חושב שזה מה שמאפיין אותי - אני כל הזמן רוצה עוד, וזה בעצם הדרייב שלי כל הזמן, להפוך את השחקנים ליותר טובים", הוסיף.
מאחורי החזות הקשוחה וההישגים המרשימים בקריירה של המאמן המצליח, עומד סיפורו של בנו, אור בן ה-21, שלו תפקיד מכריע בהצלחה של אביו. "הבן שלי לא דיבר עד גיל שבע. כמה דקות לפני המשחק קיבלתי הודעה: 'אבא, בהצלחה במשחק, אני אוהב אותך ומאמין בך שתנצח'. זה ריגש אותי מאוד". סיפר. "הרגע הכי קשה שלי בחיים היה כשהודיעו לי שאור לא יוכל לדבר. לא קיבלתי את זה ואמרתי שהוא ידבר - לא יעזור כלום. אז אם אור הצליח לדבר אחרי עבודה קשה על כל הברה, וכל אות - אפשר לעשות הכול".
חיים סיפר כי הוא חושב שבזכות בנו אור הוא מצליח להגיע יותר לעומקים עם השחקנים שלו, אלא שלקח לו זמן רב להבין זאת. בשנים הראשונות בכדורגל הוא השתדל לא לחשוף את סיפור בנו. "בהתחלה התביישתי. הרגשתי שמשהו בי לא בסדר. הייתי ילד בן 25, ואמרתי, למה זה מגיע לי?", שיתף אופיר. "זה שהרגשתי ככה - זה יותר מאכזב אותי מהכול".
"חשבתי שאני צריך להראות לכולם שאני חזק ושאני צריך להיות העוגן של המשפחה, אבל בעצם הייתי שבור לחתיכות, לרסיסים, וברחתי למגרש להתאמן יותר חזק כדי לא לחזור הביתה", סיפר חיים, והוסיף כי לקח לו זמן רב לקבל את בנו האוטיסט: "אסור היה להגיד לידי אוטיסט. ריחמו עליי. ניתקתי הרבה קשרים. מי שהרגשתי לידי שמרחם עליי - פשוט הזזתי אותו הצידה מהחיים שלי".
"הרבה פעמים נשברתי, אבל ברגע שהתחלתי לשתף הרגשתי שאני כבר לא צריך יותר להתבייש, שאני צריך להיות גאה שיש לי ילד כזה", אמר המאמן. "הוא עשה אותי, הוא בנה אותי, הוא שינה לי את האופי. לפני שהוא נולד הייתי אדם אחר - קיבלתי בעצם מתנה. הוא בן 21, אבל יש לי כביכול מישהו שהוא כמו ילד קטן בבית. הבנתי שהוא הופך אותי ליותר חזק. שכל פעם שאני מגיע לאיזה שיא, אני חוזר הביתה ומקבל סטירה לפנים, ואומר לעצמי: 'אופיר תירגע. אל תרגיש עכשיו שאתה בשמיים'. הוא זה ששומר עליי, לא אני עליו - ככה אני מרגיש".