"היינו עורכים משחקים פנימיים באימונים, החבר'ה הצעירים נגד הוותיקים. הוא היה יושב בצד, צופה בנו ולא הבנתי למה הוא לא מתאמן. אחר כך הייתי רואה אותו שעתיים בחדר הטיפולים עושה מסאז'. הייתי שואל את החברים, 'מה יש לו?' ואז למחרת, היינו מגיעים בבוקר והוא היה נראה כמו מכונה באימון, הוא היה פשוט עובר בין שחקנים, לא היינו יכולים לעצור אותו. הוא בן אדם כל כך נחמד וצנוע. אבל הוא אף פעם לא התאמן".
את הדברים האלו אמר ג'רמיין דפו על גארת' בייל, איתו שיחק בעבר בטוטנהאם, בפודקאסט בו דיבר לפני כשלושה חודשים. הסיפור הזה, ממחיש אולי יותר טוב מכל את הכישרון הענק שהוא בייל, אבל גם את הפספוס היחסי בקריירה. מי שהיו לו את כל הנתונים להיות הכדורגלן שייקח את המושכות מליאו מסי ורונאלדו, והודיע על פרישה היום בגיל 33.
ג'רמיין דפו מסביר איך גארת' בייל אף פעם לא היה מתאמן, שזה לא אמור להפתיע אף אחד, אבל גם מדהים לחשוב שעם גישה כזאת הוא עדיין היה שחקן העונה בפרמיירליג, הוביל את ויילס להישגים היסטוריים וכבש ב 2 גמרי ליגת האלופות. רק לדמיין אותו עם המקצוענות של רונאלדו pic.twitter.com/cLNBAwY8rh
— avi atias (@avi_atias) April 17, 2022
וזה לא שלא היו לבייל רגעי שיא בקריירה. דווקא אותם רגעים, בהתחשב בחוסר המקצוענות היחסי שלו, מבהירים כמה הפספוס היה גדול. כשהוא בן 32, הוולשי מחזיק באמתחתו רזומה שכולל את היותו פעמיים שחקן העונה בפרמיירליג, פעמיים בנבחרת השנה של אופ"א, נבחרת העונה של ליגת האלופות, הכדורגלן הצעיר של העונה באנגליה, חמש זכיות בליגת האלופות כולל שני שערים מכריעים בשני גמרים שונים, והישגים היסטוריים עם וויילס, ובראשם העליה המדהימה לחצי גמר יורו 2016. רשימה אדירה של הישגים, כשצריך לזכור שבייל לא ממש משחק בצורה סדירה כבר כמעט שלוש שנים.
מי אשם במצב אליו הגיעה הקריירה של בייל בשנים האחרונות? תלוי את מי שואלים. התקשורת בספרד תקפה במשך השנים בצורה חריפה את הוולשי, והעימות בין הצדדים הגיע בחודש מרץ 2022 לשיאו. ב"מארקה" כינו את בייל פרזיט, כאשר הרקע היה שוב אי הכשירות שלו במהלך העונה במדי ריאל מדריד. בייל, שהעלה כמו רגליו את נבחרתו לגמר פלייאוף מוקדמות המונדיאל עם צמד אדיר נגד אוסטריה, אמר: "התקשורת בספרד צריכה להתבייש". אבל דווקא המשחק הזה, הזכיר כמה גדול הפספוס של בייל. כמו שנכתב באותו "מארקה" אחרי ההתמודדות: "הוא הזכיר איזה שובר שוויון הוא יכול להיות".
אחרי אותו משחק, בתקשורת הבריטית ניסו להבין כיצד יכול להיות ששחקן שכמעט ולא משחק בריאל מדריד, מגיע לנבחרת וויילס כשהוא לא בכושר, ובכל זאת מצליח לסחוב אותה על הגב במשחק הכרעה. איך זה קורה בנבחרת, ומדוע זה לא קורה בקבוצה?
כל מי שעבד בעבר עם בייל, מגדיר אותו "טיפוס מיוחד", ואם תשאלו את התקשורת הבריטית ובעיקר את זאת שמסקרת את נבחרת וויילס, הבעיה נעוצה בכך שבמדריד פשוט לא יודעים "לאכול" את השחקן. "השבר שלו מול הקהל הספרדי, וחשוב מכך, התקשורת הספרדית, הגיע לנקודת אל חזור", נכתב במאמר שניסה לנתח את הכישלון.
"הסיבה היא פשוטה. גארת' בייל אהוב בנבחרת וויילס. במדריד, הוא אישיות בלתי רצויה. הוא כמעט שנוא. קרלו אנצ'לוטי מעדיף לתת לשחקנים הרבה פחות טובים ממנו לשחק, למרות שהוא יכול לעזור לו לזכות בתארים. בנבחרת, כולם מעריצים אותו ומתייחסים אליו בתור כוכב. כשהוא מגיע לריאל, הוא על תקן הרשע".
למען ההגינות, חשוב להגיד שהבעיה כנראה לא נעוצה רק בריאל מדריד. גם לטוטנהאם ורשם חזרה מרגשת הביתה, זה נגמר בסך הכל בשני משחקים בהם פתח בהרכב ותרומה מינורית מאוד לקבוצה. הארי רדנאפ שאימן אותו בעבר אמר: "עבורי, הוא היה השחקן השלישי הכי טוב בעולם אחרי ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, אבל אף פעם לא היה לו הרבה ביטחון. הוא אחד מאותם אנשים שלא משנה כמה הוא גדול, האופי שלו לא ישתנה. הוא בחור שקט, שצריך שמישהו יאמין בו".
כשאנחנו קוראים את הדברים האלו של הארי רדנאפ וג'רמיין דפו, אפשר להבין את הפער הברור בין תפיסות העולם. מצד אחד, התיאור של בייל כבחור ביישן ושקט. מצד שני התפיסה שלו בספרד כמנותק, מתנשא ופרזיט. העבודה שהוולשי לא בדיוק אוהב להתאמן כפי שהבנו כבר, ביחד עם החוזה השמן שלו (הערת צד: אין שום סיבה שכדורגלן יוותר על חוזה עליו חתם כחוק), יצרו אנטגוניזם כלפיו. מוצדק או לא? זה כבר לא משנה. מעגל הקסמים הזה הפך את הסיכוי של בייל להצליח לאורך זמן במדריד, לכמעט בלתי אפשרי.
בייל נכלל בסגל של ריאל מדריד לגמר ליגת האלופות נגד ליברפול, ורשם זכייה חמישית והיסטורית עבור שחקן בריטי בתואר הכי יוקרתי ביבשת, אבל זאת לא באמת זכייה שהוא תרם לה. הוא עוד הספיק לשחק ב-MLS, וחתם את הקריירה עם אולי ההישג הכי משמעותי עבורו, העפלה עם נבחרת ויילס למונדיאל הראשון שלה מאז 1958.
כעת, גדול שחקני וכובשי וויילס בכל הזמנים יתפנה לאהבה השנייה הגדולה בקריירה שלו. גולף. אנחנו, חובבי הכדורגל העולמי, נהנה מהזכרונות שהשאיר לנו, אבל תמיד תישאר התהייה - מה אם. מה אם הוא היה יותר מקצוען, מה אם הוא היה יותר מחויב, מה אם היו מבינים אותו יותר?
