מה זאת אגדה? זה סיפור שאתה שומע כל חייך, אבל לא ממש בטוח שהוא קרה במציאות. כי הוא קרה לפני זמנך, או בעולמות אחרים - כאלה שלא הצלחת לראות מול עיניך. פלה היה סיפור כזה.
לא ראיתי אותו משחק. לא באמת. כולנו ראינו אותו רק דרך הפריזמות של פילמים בשחור לבן, מהכדורגל של פעם. קצת כמו הסיפורים האלה, שהיו קוראים לך פעם לפני השינה, מדי פעם הייתי שומע מאבא שלי על האיש הזה, פלה, שהיה עושה נפלאות על הדשא. שאי אפשר היה לעצור אותו, שהיה הגדול מכולם.
נולדתי הרבה אחרי שהוא פרש ממשחק פעיל, אבל היופי של מעשיו הוא חלק בלתי נפרד מחיי. מחייו של כל מי שאוהב כדורגל בעולם - בין אם הוא משחק, מסקר, או אוהד. הכדורגל אמנם הוקם שנים ארוכות לפני שהוא שיחק, אבל הוא זה שהפך את הכדורגל ממשחק של אליטות ושל ציבורים מצומצמים, למשחק שמחובר ואהוב על ידי עולם שלם. כוכב הכדורגל הראשון שהמשחק ייצר.
פלה שאני הכרתי היה פלה הדמות. כזה שהבליח לחיינו מדי פעם, בתור "זקן השבט". האיש שאליו הלכו כל פעם שרצו עצה, ששאלו אותו כל פעם מי תזכה במונדיאל, שהיה שם כדי לספק תובנות. אחד שידע, היחיד בעולם שיש לו בארון שלושה גביעי עולם מזהב - שעשה שלוש פעמים, את מה שיש כאלה שחולמים רק לגעת בו פעם אחת בחייהם.
הוא שריד לעולם כדורגל אחר לגמרי ממה שאנחנו חווים היום. הרבה פחות מתועש, הרבה יותר "שכונתי". כזה שבו המונדיאל - גביע העולם - היה האירוע היחיד שבו זכית לראות את הכוכבים. מי שמופיעים היום על כל מסך, ואנחנו רואים אותם בכל דקה של הקריירה שלהם, היו אז משהו שרואים לעתים נדירות. גיבורים כאלה שפורחים פעם בתקופה, שהיית עולה לרגל כדי לצפות בהם משחקים בטורניר, שמתקיים כל ארבע שנים.
ואחריו באו הבאים בתור: יוהאן קרויף ודייגו מראדונה, רונאלדו "פנומנו" ורונאלדיניו, כריסטיאנו רונאלדו וכמובן ליאו מסי. המועדון הקטן הזה של האנשים שלא רק התפרנסו מהכדורגל, אלא באמת ידעו לשחק אותו באופן מכושף. אלה שידעו בליבם את הסוד שכולנו חיפשנו כל החיים שלנו: איך להיות כל כך טוב במה שאתה עושה, איך להיות הכי טוב אי פעם שעושה אותו. בעולם יש מיליוני שחקני כדורגל, אבל יש את אלה שהיו מעל המשחק. שמשהו בדמות הספציפית שלהם, גרם להם להיראות כמו יצורים על טבעיים. כמו אגדות.
כל מי שאוהב היום כדורגל, כל מי שצורך אותו באופן קבוע, צריך לזכור - פלה זרע את הזרעים. על השדות שהוא חרש בשנות החמישים והשישים, הולכים הסופרסטארים של היום. ללא הרגע הזה במונדיאל 1958, שבו פלה בן ה-17 פורץ לתודעה עם ההופעות הבלתי נשכחות שהביאו לברזיל את הגביע הראשון, כנראה שלכולנו היה תחביב אחר בחיים. היינו מחפשים את הקסם במוזיקה, או בקולנוע, או בספרים. במובנים רבים, הוא יילד את הכדורגל שאנחנו מכירים. ולכן הוא כל כך משמעותי.
וכמה עצוב הוא העולם הזה. דווקא מי שכל החיים נראה כמו דמות על טבעית, מין סיפור כזה שקיים בעולם - אבל לא ברור לך אם אמת הוא או בדייה, נכנע בסוף לחולשת הגוף. הטבע האנושי, שפלה כל השנים ברח ממנו, נשאר צעיר גם שנים אחרי ששיחק כדורגל - עם כל נגיעה בכדור (גם במשחקי הוקרה, הזויים ככל שיהיו) - השיג אותו. הגורל דפק על הדלת, והדלת נפתחה, ופלה איננו.
גם מי שלא ראה אותו משחק, חייב לו תודה ענקית. כי "תעשיית הכדורגל" המשגשגת הזאת, שאנחנו רואים היום, מהפרמייר ליג לליגת האלופות ועד המונדיאל, קיימת בזכות הרגעים שהוא סיפק. האבא של המשחק היפה הלך לעולמו בנסיבות מצערות.
הכדור ימשיך להתגלגל - והוא הפך לשם דבר. למשחק הספורטיבי הפופולרי ביותר בעולם, למשהו שמגלגל מיליארדים, לדבר האחרון בעולם שמסוגל לרתק מיליארדים אל המסכים - ועדיין השתנה במעט, מהימים שבהם פלה הופיע לראשונה על מגרש כדורגל.
הלב של המשחק היפה נדם.
