התקציר באדיבות "ספורט 1"
רק לעתים רחוקות, זה נראה ככה. מושלם. כמו שאלוהים תכנן שהכדורגל ייראה. כדורים שעוברים מרגל לרגל, הגבהות שהולכות בדיוק למקום, שחקנים שיודעים להגיב ולסיים. כדורגל, כמו החיים, הוא משחק שמכיר בחוסר השלמות: הוא מאפשר לך לשים את כל הכלים בדיוק במקומם, ועדיין לא לנצח. לפעמים אפילו להפסיד. אבל יש רגעים שבהם הכדורגל מצליח לגעת בדבר החמקמק הזה שנקרא "שלמות". וזה קרה אמש, באצטדיון גיורגיוס קראיסקאקיס בפיראוס.
וכמובן שלצד כל אלה, יש את הדיסקליימרים המתבקשים: בסופו של דבר, זו הייתה הופעה רעה מאוד של אולימפיאקוס - זו שהעסק היה תלוי בה, זו שבאה עם פער של יותר ממאה מיליון יורו (על פי "טרנספרמרקט") מול היריבה שלה, זו שקיבלה את משחק הגומלין בבית שלה, אחרי שלא הפסידו בחיפה (למרות שהגיע להם להפסיד). היוונים בעטו בדלי בענק, בשני המשחקים אבל בעיקר הערב. כולם ראו איך קבוצה שהושקע בה כל כך הרבה כסף, יכולה להיראות רע. אפרופו חוסר השלמות של הכדורגל.
אבל גם מול קבוצה רעה, צריך לדעת להיראות טוב. צריך לדעת איך לשחק את המשחק. ומכבי חיפה ניצלה את כל החולשות של היריבה שלה עד תום. מי בכלל זוכר עכשיו שבעשרים הדקות הראשונות בסמי עופר, זה נראה לא כוחות - רק לצד השני? את הדקות ההן אף אחד לא יזכור בראייה היסטורית - לא היוונים, ובטח לא מכבי חיפה - אבל הן היו מדהימות בעוצמתן לא פחות מהערב. באותם רגעים, מכבי חיפה הגדולה והחזקה נראתה חסרת אונים. אבל היא ידעה איך להשתנות, הפכה את המגמה כבר באותו ערב - וכך, אם תרצו, נולד גם המשחק החד פעמי שראינו היום.
מעטות הפעמים שבהם הכל הולך: ההגנה יציבה וחזקה עם שני מגנים שהם בינגו, הקישור חד ואחראי, ההתקפה מכילה חלוץ שכבש צמד (והיה יכול לבשל עוד אחד, אלמלא ההחמצה של דין דוד). כל המערכים עובדים בהרמוניה, כמו להקה גדולה שמנגנת היטב ביחד. אל תמהרו לגמד, כי לא צריך. בסופו של דבר, למרות החידלון של פדרו מרטינש והשחקנים שלו, זו הייתה קלאסיקה נוספת של מכבי חיפה.
מעל כולם עמד פרנטזי פיירו. שימו רגע את הגולים בצד (גם אם לא קל) - בערב הזה, לכל אורך 85 הדקות בהן היה על הדשא, הוא הראה בדיוק למה הוא הגיע. גם קו ההגנה המנוסה יחסית של אולימפיאקוס פשוט לא הצליח להתמודד איתו; פעם אחר פעם הוא ניצח בכל כדור גובה, וכשהכדור ירד מהאוויר - הצליח להבריק פה ושם גם עם פעולות אישיות. ועכשיו, כשנחזיר את הגולים מהצד למרכז - שני הגולים שלו היו גם מופת של מיקום בתוך הרחבה ותנועה איכותית. הגריידים שבינינו יגידו שזה היה יכול להיגמר בקלות גם עם שלושער. אין תצוגה גדולה מזו לחלוץ מרכזי.
יחד עם ההצגה של פיירו - שוב קיבלנו שיעור קטן בצניעות. כשהוא הגיע לארץ, העסק חרק. לא התחבר מהשנייה הראשונה. בדקות שהוא קיבל באלוף האלופים, לא ראינו את פיירו שהבטיחו לנו. גם מול אולימפיאקוס במשחק הראשון (למרות שלדעתי הוא היה טוב), כולם זכרו את ההחמצה השלומיאלית ההיא. ומיד כבר החלו הדיבורים על המחיר, ועל ה"פלופ", ועל כך שמדובר באכזבה. ואז הגיע המשחק הזה - שנועד להזכיר לכולנו שלזרים לוקח זמן להשתלב. לפעמים, לא תאמינו, אפילו יותר מאשר שלושה משחקים ו-160 דקות בסך הכל.
הם מגיעים לארץ חדשה, עם שפה ותרבות אחרת, עם לחץ וציפיות (זר אמור לשדרג את הקבוצה), עם קהל שהם לא מכירים ועם חברים לקבוצה שמעולם לא שיחקו איתם ביחד. בכל הסביבה הזו הם אמורים לא רק לתפקד, אלא גם לספק תוצאות מיד. כי אם לא, מיד יהיה מי שיקרא להעיף אותם. להוריד להם את הראש. לשלוח אותם על המטוס בחזרה הביתה.
אולי זה קצת נאיבי לבקש ימי חסד. כנראה שהתרבות שלנו לא חזקה ביכולת לנשום רגע, לעצור את דהרת הסוסים ולנסות להבין שיש תהליך. אבל גם המסקנות שכן ניתן להסיק מפיירו, לא יכולות להיות נחרצות כל כך, אחרי פרק זמן כל כך קצר. זה פשוט לא רציני מספיק.
מפתה מאוד ללכת לקיצוניות השנייה - אבל גם היא, הרי, מסוכנת לא פחות. הסיפור של פיירו ומכבי חיפה עוד לא החל להיכתב. לטוב ולרע, אין לנו מושג לאן זה יתפתח, לאן הרוח תיקח את שני הצדדים. אבל בהחלט אפשר להסתכל על השחקן הזה, ולראות דברים שיכולים להבטיח לא מעט לגבי ההמשך. וזה, אמש, כבר הספיק כדי לקבל כרטיס לשלב הבא במוקדמות ליגת האלופות.
2002. הכל הרגיש כמו חזרה נעימה במנהרת הזמן. עשרים שנה מאז הפעם הראשונה שבה מכבי חיפה שברה את תקרת הזכוכית והגיעה לשלב הבתים של ליגת האלופות, ואלה היו עשרים שנה שבתוכן היה גם לא מעט כישלון; שנים שבהן חיפה היתה ההפך הגמור ממה שהיא הראתה הערב - קבוצה שסופגת תבוסות כואבות, ומודחת בשלבים מוקדמים באירופה, ובעיקר מאכזבת את הקהל שלה. אבל זה היופי של כדורגל; שהוא מתעתע גם בזמן, ושכל מועדון יכול לקום מחדש. לרגע אחד, יכולת לעצום את העיניים ולראות שוב את הלהקה הגדולה ההיא - ז'וטאוטאס במרכז השדה, ורוסו עם המהירות, ואיגביני עם הטאץ'. הרבה דברים השתנו בין קיץ 2002 לקיץ 2022 - הרבה השתנה בנו, בהם, אבל שני דברים נשארו קבועים: יעקב שחר, ומכבי חיפה. אם תרצו, גם זה שיעור קטן בצניעות; לזכור שבכדורגל, אף אחד לא מת ונקבר. וכל מועדון יכול לכתוב מחדש את הסיפור שלו.
