בסביבות הדקה ה-85, הכנתי את עצמי נפשית לשיברון הלב ההולך והמתקרב. הכוכב האדום בדיוק הכניסה את פאבקוב, החלוץ המצטיין שלה, ובאוויר ריחף לו ניחוח רוזנבורג. לא שזה היה עוזר לי, כן? אבל אחרי כל הכשלונות שחירבו לי את הלב: רוזנבורג, מאלמו, גנק, נומה קאליו, דינמו מינסק והשם ירחם מה עבר עליי בליגה בעשור השחון, אני יודע לזהות מכה מתקרבת עוד לפני שהיא נוחתת לי באמצע הפנים.
או כך לפחות חשבתי...
תקראו לזה גורל, קארמה או צדק פואטי, אבל זה לא יכול היה להיגמר בשום צורה אחרת מזו שבה נגמר המשחק הזה. עבור הקבוצה הזו, שכבר באוגוסט נתנה לנו מספיק רגעי קסם וגאווה לשנים קדימה, זה לא יכול היה להיגמר בשום צורה מלבד הכרטיס המוזהב לממלכת השוקולדה של כדור הכוכבים, ועוד כזה שמוגש לנו באדיבות על ידי אותו הפאבקוב, הכוכב הגדול של הכוכב האדום. פיניש מרהיב, אגב. כנראה שמדי פעם יש מגיע בכדורגל.
וכהרגלה בקודש של מכבי חיפה, זה כמובן גם היה חייב לערב מותחן בלתי נתפס, מקצר חיים, בתסריט מופרך וחסר והיגיון, שהפך את המעיים של כולנו על פלאנצ'ה בשברירי שניות הזויים ומתוקים.
בדקה ה-43, היה נראה שהמרקאנה האירופי עומד להטביע אותנו בתבוסה מייאשת. שום נחמה על בתי הליגה האירופית לא באמת ניחמה, נראינו כמו אגם של דרעק ותחושת חמיצות ובאסה רבתי אחזה בנו על הקלות המעצבנת שבה הכוכב האדום מחקה את היתרון שלנו. וכמובן, איך לא, פשיץ' הגרגשי הרשע הזה דוחק את הגול שלו ליתרון המוקדם בכל הדייסה הזו, כדי לתקוע לנו עוד אצבע בעין. מה יש לו מאיתנו, גם כן זה.
ואז, התקפה אקראית, קרן ומשום מקום, בלי שאף אחד הבחין, ואר ופנדל.
ודולב מחמיץ, כמובן. פנדלים ואנחנו, סיים אולד שיט. אתה מתכונן לשריקה ולסיים את המחצית בדיפלציה מוחלטת, כמו שקית שוקו דרוכה בצד הדרך, ומשום מקום מגיע דניאל סונדגרן, אחרי מחצית שהזכירה את גולן דרעי בימי השפל - דקה 15 בערך של התוספת, מי ספר? ובועט מפיזדלוך.
וזה נכנס. לא יודע איך, לא יודע כמה ולא יודע למה, ומה זה בכלל משנה.
באיצטדיון חוץ שהוא קריקטורה מוקצנת של מבצר עויין, חריג לחלוטין בווליום ובאווירה שלו, מול קבוצה עתירת ממון בכושר מצויין, שמשחקת את משחק החיים שלה, אחרי מה שנראה כבאזר ביטר שלהם ממש לפני הירידה למחצית, ואחרי מה שנראה כהחמצת פנדל שתפרק אותנו לחתיכות סופית - השחקן אולי הכי גרוע שלנו במחצית הזו, מחזיר אותנו לחיים ובועט את כל האוויר מהריאות של הצד האדום של בלגראד.
השער הזה הוא שער שלא רק שבר את הסרבים מנטלית ושינה את מהלך המשחק. זה שער שלתחושתי, ישנה את עצם המארג והאתוס של המועדון כולו לשנים קדימה.
היו לנו כאן קבוצות חזקות. אטרקטיביות. ראינו כאן את הנפלאים בכדורגלנים שהוציאה ממנה מדינת ישראל. אבל מעולם, מעולם לא הייתה לנו קבוצה כל כך עקשנית, כזו שוויתור לא רשום אצלה בשום מקום בלקסיקון. והשער הזה, בדקה הוליוודית לגמרי, ה"הייל מרי" הזה, בעזרתו האדיבה של שוער יריב, אלו הם סוג הרגעים שמגדירים רוח מועדון ומתווים דרך של ממש.
בטח כשהם מצטרפים לבעיטה המופרעת של חזיזה שהשוותה מול אולימפיאקוס ולמהפך האדיר במשחק הקודם בסמי עופר. תדע כל הארץ, תדע גם אירופה ויידע כל שחקן שילבש עליו את המדים הירוקים בעתיד: מכבי חיפה לא מוותרת, באף דקה ובשום מגרש, תחת שום נסיבות.
אז כן - הייתי צריך לדעת שזה שלנו הפעם, ושזה יגיע במחצית השנייה, הייתי צריך לדעת שזה יקרה בצורה הכי פואטית, בדקה הכי מכרעת ובדרך הכי משוגעת שרק אפשר היה לדמיין.
ואולי זה שלא ידעתי, זה ששנים של טרגדיות ספורטיביות אירופיות רדפו ועינו אותי, אולי ההפתעה בהגבהה המושלמת של אצילי ובנגיעה המבריקה של פאבקוב, הפכה את הרגע הזה לרגע הכי משוגע ומשמח שלי כאוהד. זה עוד טרי. אני עוד מלא אדרנלין ואופוריה כששורות אלו נכתבות, אבל בחיי שאני לא רואה איך ההשקפה שלי תשתנה על הרגע המופלא הזה.
אוהדי קבוצות רבות לא זוכים לראות ולו רגע מכונן וקסום אחד בכל ימי חייהם כאוהדים, היום זכינו לראות שניים כאלו. כל אחד ייחודי ומופלא בפני עצמו. איזו ברכה, אילו ימים מופלאים שעוברים עלינו, הירוקים, וכמה שזה הגיע לנו.
ועזבו כרגע את האינדיבידואלים: זה היה מאמץ קבוצתי הרואי. ההתאוששות מהפיגור ותצוגת התכלית במחצית השניה (בבית של הכוכב האדום בלגרד, מיינד יו) כשכל הסוכנויות וכל הפרשנים באירופה סתמו עלינו את הגולל מראש, זה משהו בלתי נתפס בעיניי.
איזו חבורת גברים, איזה אופי נדיר ואורך רוח מכל שחקן ירוק-שחור, כמו סוס מכוסה עיניים שרק מטרה אחת לנגדו - פשוט שועטים קדימה ומפצחים בראש מכשולים שנראו בלתי עבירים. קבוצה כל כך מיוחדת, שמשחקת את הכדורגל השמח והמתפרץ שלה בכל מקום, ואי אפשר שלא להתאהב בה. הקבוצה הזו היא שירה טהורה, גוש של אהבת המשחק.
קבוצה עם נאחס הגרלות בלתי רגיל, שעוברת את אלופת יוון ואלופת סרביה, כששתיהן מארחות את המשחק השני, מבלי להפסיד ואף להפגין משחק כל כך מבריק וקר רוח, קבוצה שיודעת להכיש ברגעי ההכרעה באופן עקבי במגרשים הכי עוינים, זה משהו נדיר גם בקנה מידה אירופי. לבטח, אפשר לומר שזה היה קמפיין מוקדמות האלופות (או מוקדמות בכלל) המרשים ביותר שסיפקה קבוצה ישראלית. כן כן, זה כולל גם את החבר'ה של 2003. עם כל הכבוד לבלשינה ולשטורם גראץ.
אז לכל מי שדרך היום על הדשא במדים שחורים, אין דרך שבה אוכל לתאר את ההערכה והאהבה שלי אליכם. גרמתם לנו אושר שאין לנו דרך להכיל אותו, וכתבתם את עצמכם בספר הזהב של המועדון המפואר בישראל ובדברי ימי הכדורגל הישראלי כולו. והמסע המשותף שלנו רק מתחיל, ומי יודע איפה, איך ומתי ייגמר.
חשוב לי לציין היום גם את האנשים שבצלמם ובדמותם נוצקה ועוצבה מכבי חיפה לקבוצה המופלאה שהיא כיום, גל אלברמן וברק בכר. הדרך שבה הם הגדירו יחד מטרה ועמדו בה, תוך שהם מדביקים באמונה ובנחישות שלהם את כל המערכת מתחתיהם, היא השראה ומופת לכל תחום בחיים. ניהול משתף, מעצים, מושיט יד, בגובה העיניים, ברק וגל הם גלולת ההבראה שהמועדון היה חייב כדי להשתחרר מחוליי העבר ולצעוד לעבר עתיד אחר ומבטיח.
ומעל כולם - מי שעמדו בגבורה מול צבא רעב וחסר רחמים של אוהדים סרבים, מי שהדליקו שוב שמיים של בירה אירופית בירוק, המנוע וראשית צמיחת גאולתנו, הקהל הירוק. וואו, כמה שאני גאה בכל אחד מהחברים שלי לדרך הארוכה על התצוגה ההרואית והעמידה האיתנה. מול ה"דליי" של הכוכב האדום, עדיין נתתם הכל. בכל רגע בשלושת הימים האחרונים, הלב והראש היו איתכם בבלגראד. יאללה, צאו ותקרעו את העיר בחגיגות, ותחזרו זריז כי נתניה בסמי בשבת.
אין זו שמחה אמיתית ללא מעט עצב, ולצערי, זה גם המקום וזו השעה לומר שלום והמון תודה לבוגדאן פלאניץ', שר ההגנה הסרבי. תודה שנלחמת בעבורנו, תודה על השערים ועל התארים, תודה ששמחת וחגגת איתנו, תודה שהיית חלק מאיתנו בתקופת הפריחה המחודשת של המועדון ועלייתו מהאפר.
כל כך מבאס, בייחוד העיתוי, שצריך להיפרד, ואתה משאיר כאן נעליים גדולות בעליל לבא אחריך. אבל אף אחד לא ייקח ממך את החלק העצום שלך במסע הקסם שלנו, לאורך כל השנתיים האחרונות - ובטח שלא בקיץ ההזוי, המופרע והמופלא הזה. מה שלא יהיה, אף פעם לא נשכח אותך, אריה.
אז זהו, תם לו שלב המוקדמות ועוד סיפור מופלא נכתב לו בספר ההיסטוריה הירוק. עשינו את זה שוב, אבל הפעם זה לא יקרה ברמת גן, זה לא יקרה בקפריסין, זה כבר לא מוקדמות וזה גם לא תרגיל - זו אזעקת אמת!
אחרי 30 שנות קמפיינים אירופיים, מכבי חיפה מביאה באופן סופי, רשמי ומוחלט את ליגת האלופות הביתה.
נ.ב.
את הטור הזה אבקש להקדיש בהמון אהבה למר ליגת האלופות בכבודו ובעצמו, מודי בר-און ז"ל. ברגע כל כך משמח, כשבאנו בשעריו של המפעל שהוא מפעל חייך, תרתי משמע, חסרת לנו כל כך עם הסיכום השנון והרהוט שלך לכל ההתרחשויות בלילה קסום אחד בבלגרד. ולכבודך, בילינו, ואיך שבילינו!
נ.ב.ב.
והבטחות צריך לקיים, גם אם הם ניתנו תחת השפעת אלכוהול ובחום של חמישים מעלות בצל: אדם אעידן, אני אוהב אותך. הכל בזכותך. איזה כיף להיות ירוק!!
