שעה שהחלו הדיווחים וההצהרות של רוברט לבנדובסקי על רצונו לעבור לברצלונה, היה ברור שבאיירן מינכן תכנס למלכוד. בפני קברניטי המועדון הבווארי עומדות שתי אפשרויות גרועות, בהנחה שהפולני לא יחזור בו: הראשונה היא לחסום את המעבר ולקחת את הסיכון הלא בריא של החזקת הכוכב הגדול בניגוד לרצונו עד סיום החוזה שלו ב-2023, והשניה לבלוע את הגלולה המרה, למכור את הפולני ולהביא מחליף. האופציה השניה היא בהנחה שיש מישהו שמסוגל להכנס לנעליים הגדולות של זוכה נעל הזהב האירופית. ובכן, אם היה בנמצא מישהו כזה, ואפילו בעל פוטנציאל לרשת את הסקורר הגדול באירופה, כנראה שכבר היינו שומעים על כך. וזו בעצם הבעיה.
למעשה הדילמה של באיירן מייצגת של רוח התקופה: בימים אלו, הכדורגל האירופי משופע בשוערים, בלמים, קשרים ושחקני כנף מחוננים, אבל בכל הקשור לבנק של חלוצי רחבה, המשימה הופכת להיות קשה עד כמעט בלתי אפשרית, בטח כאשר אנחנו מדברים על הקרם בוואריה של הכדורגל האירופי. וכמו שבמינכן מתקשים לאתר את הסקורר הגדול הבא (בנוסף כמובן להגעה של סאדיו מאנה), כזה שיפלרטט עם ה-40-50 שערים בעונה בכל המסגרות, כך יהיה קשה ומאתגר לריאל מדריד למצוא מחליף לכרים בנזמה בעוד שנה-שנתיים, במיוחד לאחר הסירוב של קיליאן אמבפה לעבור לסנטיאגו ברנבאו. יהיה זה נכון לומר שרוב הקבוצות הטובות ביבשת לא בנויות על חלוץ מטרה, ואלה שכן, יהנו ממה שיש לתקופה מוגבלת מפאת גילם של הכוכבים.
זה לא חלילה שאין בכלל חלוצים טובים באירופה, אבל הגדילו לעשות מנצ'סטר סיטי וליברפול וסגרו את שתי העסקאות הראשונות הגדולות של הקיץ עוד לפני שהן חוזרות להתאמן ולהטעין את הסוללות לקראת עונת מונדיאל מפרכת. פפ גוארדיולה הקדים את ריאל מדריד, ברצלונה ובאיירן מינכן כאשר הצליח להנחית את ארלינג הולאנד, כנראה חלוץ התשע שישלוט בכדורגל האירופי בשנים הבאות, אחרי שכבש בדורטמונד שער בממוצע למשחק וסחף אחריו המוני מעריצים. מהעבר השני, יורגן קלופ שפך הון עתק על דרווין נונייס, שסגר שנה אחת נהדרת בליגת האלופות במדי בנפיקה, גרם לליברפול לשלם עליו 100 מיליון יורו (כולל בונוסים) ולהפוך לרכש היקר בתולדות המועדון. בשני המקרים מדובר בהצהרת כוונות ואולי אפילו בשינוי של גישה.
הגעתו של נונייס לאנפילד, במחיר כמעט מופקע לבחור בן 23 שמעולם לא שיחק בליגה בכירה, היא גם תוצאה של העדר חלוצים צעירים אטרקטיביים בשוק. שימו לב למלכי השערים בליגות הבכירות: באנגליה היו אלה מוחמד סלאח והונג מינג סון, שני שחקני כנף בהגדרה ואחריהם כריסטיאנו רונאלדו בן ה-37, הארי קיין חלוץ רחבה שהתאהב בתפקיד הפליימייקר וסאדיו מאנה שחקן אגף בהגדרה. בספרד הפיצ'יצ'י הוא כמובן כרים בנזמה, אבל לאחר מכן ברשימה מגיעים יאגו אספס בן ה-34, ויניסיוס ג'וניור (שחקן כנף), וחלוצים אחרים בפרופיל נמוך כמו ראול דה תומאס, חואנמי ואנס אונאל. באיטליה מלך השערים הוא צ'ירו אימובילה בן ה-32, הסגן של אמבפה בצרפת הוא וויסאם בן יידר בן ה-31, ושחקן השנה בבונדסליגה הוא כריסטופר אנקונקו שעבר לשחק כחלוץ למרות שגדל כשחקן כנף. בקיצור, המצב לא מזהיר.
גם במונדיאל הקרוב תבלוט אותה בעיה שאיפיינה את הקבוצות והנבחרות השונות בשנים האחרונות. לאנגליה יש את קיין, לבלגיה יש את לוקאקו, לצרפת את בנזמה ולארגנטינה את לאוטרו מרטינס - שכולם נחשבים לחלוצים ותיקים ומנוסים. אבל נבחרות כמו ספרד, גרמניה ואפילו ברזיל סובלות כבר הרבה מאוד זמן ממחסור באיכות, בדמות חלוץ רחבה אמין, יציב ובעל מספרים. במקרה של הספרדים והגרמנים תתכנס השאלה הקבועה: "מי צריך לפתוח בהתקפה?" ואילו בברזיל, מדינה שגילתה לעולם את רומאריו ורונאלדו, עלולים להשתמש בתירוץ הזה כדי להצדיק עוד הדחה כואבת ברבע או חצי גמר, אם וכאשר.
למעשה תפקיד החלוץ המרכזי השתנה בשנים האחרונות. אלה שמגדירים את התקופה - לבנדובסקי ובנזמה - הם הרבה יותר משחקני רחבה קלאסים. מדובר על חלוצים שיודעים לעשות לחץ על הכדור, לשחק עם הפנים והגב לשער, ובעיקר לנוע במרחב, שמאלה וימינה ולקבל את הכדור מחוץ לרחבה כדי לפנות שטחים לחברים שלהם. ובנוסף לסט הכלים המגוון הזה, בכדורגל המודרני, בו הסטטיסטיקות המתקדמות כבר זמינות לכל אוהד, יש צורך בחיות רחבה עם אינסטינקטים של רוצחים סדרתיים וסיומת פנומנלית כדי להצדיק את הפרנסה. "בשל הדרישות המורכבות של המאמנים כיום, מספר חלוצי התשע באקדמיות האירופיות הולך ומצטמטם ובמקביל המחיר שלהם עונה בכל שנה", כתב מיגל דילייני באינדיפנדנט.
מנצ'סטר סיטי וליברפול, תחת הדרכתם המוצלחת של גווארדיולה וקלופ, משחקות בתקופת הזהב שלהן עם חלוצים מזויפים או נסוגים, ולמעשה נשענות על התנועה הבלתי פוסקת של כל השחקנים הקדמיים, כדי לייצר יתרון אפקטיבי יותר ברחבה של היריבות. פפ כבר דגל בשיטת המשחק נעדרת חלוץ התשע עוד בימי הקסם שלו עם ליאו מסי בברצלונה, והעונה אפילו לקח את החלוץ הטבעי היחיד שלו בסגל - גבריאל ז'סוס - והעביר אותו לאגף (לפחות לפרקים רבים בעונה). גם בפילוסופית המשחק של קלופ יש קווים דומים, כאשר העדיף את סאדיו מאנה כחלוץ מרכזי בשלבים המכריעים של העונה החולפת. שני המנג'רים שמגדירים את התקופה משפיעים רבות על יתר קבוצות העלית, שכאמור לא תמיד מתבססות על חלוץ מטרה.
והנה בפתח העונה המתקרבת השניים הגיעו למסקנה כי הם צריכים לשכלל את הרעיונות שלהם ולהביא חלוצים עם נוכחות אדירה ברחבה. המשותף להולאנד ונונייס היא שמדובר בשחקנים מאוד פיזיים, אך לא פחות ורסטילים וקבוצתיים ואינם רק ניחנים בחושים חדים בתוך רחבת ה-16. רורי סמית', מהניו יורק טיימס, כיוון לכך שהכדורגל נמצא בפתח של עידן חדש: "פפ וקלופ מנסים לחבר כעת את המעלות הישנות של החלוצים (גדולים ומגוונים) ולהתאים אותם לסגנון המשחק המודרני של הנעת כדור ולחץ בלתי פוסק. אם ההנחה שחלוצים כמו הולאנד ונונייס חזרו לאופנה, אז יהיה צורך לייצר עוד כאלה. ייתכן שזה השלב הבא בהתפתחות המשחק". ואולי אם הניסוי הזה יצליח, בעוד כמה שנים, לקבוצות כמו באיירן, ברצלונה, ריאל ומנצ'סטר יונייטד יהיה יותר קל בחיפוש אחרי החלוץ הגדול הבא.