בנגן הווידאו: השער הפנומנלי של מנצ'סטר סיטי
אנחנו אוהבים שערים גדולים. כל שער הוא חגיגה ברמה מסוימת, ושערים יפים או שערים חשובים הם מהסוג שיכול להעיף אותנו מהכורסא או מהמושב גם אם אנחנו לא אוהדים את הקבוצה עצמה. שער הניצחון של ארלינג הולאנד עבור מנצ'סטר סיטי בליגת האלופות מול בורוסיה דורטמונד היה כזה.
זה שער גדול גם מבחינת המהלך עצמו. חוליאן אלבארס מסר לרודרי, מאטס הומלס נגח והרחיק. הכדור הגיע לנתן אקה, הוא מצא את ז'ואאו קאנסלו ומספר 7 של מנצ'סטר סיטי הרים לרחבה. זה נראה כמו כדור בלתי אפשרי, אבל הולאנד הצליח לעבור בין המגנים, לקפוץ לגובה בלתי אפשרי ולהכניס, עם הרגל, את הכדור לרשת של האקסית.
הולאנד עם 13 שערים ב-8 משחקים בסיטי. זה אולי היפה מכולם, ומבט מקיף עליו יכול בעצם להראות לנו איך סיטי הגיעה למספרים האלה אחרי שנה בה לא שיחקה עם חלוץ דומיננטי, ואולי למה זאת הקבוצה הכי טובה בעולם כרגע.
בניית המהלך
מנצ'סטר סיטי קבוצה שלוחצת גבוה, בטח במצב של 1:1 בבית. בכך היא לא שונה מקבוצות אחרות, אבל הגדולה היא בזהות השחקנים שנמצאים שם. בעת ההרמה של קאנסלו יש 6 שחקנים של סיטי שקרובים לשער, בעוד כל השחקנים של דורטמונד ברחבה. האוטובוס של השוורצגלבן מקשה מאוד, כפי שניתן לראות בתמונה מהרגע בו הכדור הגיע לקנסלו.
זה מרגיש כאילו כל שחקני השדה במנצ'סטר סיטי, ואולי גם אדרסון השוער, מסוגלים להרים כדור מהעמדה הזאת. חלק מהגדולה של הסיטיזנס ושל הכדורגל של פפ גווארדיולה כמאמן היא בדיוק זאת, הכישרון הטכני של כל אחד משחקניו שיכול לאפשר להם ליצור מצבים.
זה בולט במיוחד במקרה של קאנסלו, מגן שמאלי שאינו לגמרי מגן שמאלי. הוא יכול לשחק בשתי עמדות ההגנה, אך בשנה שעברה מפת החום שלו הראתה שבילה משמעותית יותר בהתקפה מאשר בהגנה. קאנסלו אחד ממייצרי המצבים הטובים ביותר בליגה האנגלית ובכלל, וזה מביא אותנו לדרגת הקושי של המסירה שלו.
הפורטוגלי ביצע "טריבלה", הרמה עם הצד החיצוני של הרגל. המסירה הזאת, שמאפיינת אולי את הכדורגל הפורטוגזי והברזילאי, הגיעה מצד מגנה השמאלי של אלופת אנגליה. אין הרבה שחקנים שמסוגלים לעשות אותה בצורה טובה כמו קאנסלו, ודרגת הקושי הגבוהה הופכת אותה למסירה נדירה. לוקה מודריץ' וריקרדו קוואסרמה, למשל, מתמחים במסירות כאלה.
כשזה מגיע ממגן זה אחרת, וזאת חלק מהגדולה של סיטי. השילוב בין פליימייקרים כמו קאנסלו, אולי המרים הטוב בעולם היום, לבין שחקנים שמצטיינים על הקרקע כמו קווין דה בריינה. יש להם הרבה דרכים להבקיע, הרבה דרכים לבשל והם ינצלו כל טעות של ההגנה בשביל רגע פנוי ומסירה כזאת. קבוצה שמשחקת עם שניהם, עם ברנרדו סילבה, אילקאי גונדואן, פיל פודן, ריאד מחרז, ג'ק גריליש, חוליאן אלבארז ורודרי פשוט מסוכנת מדי.
כך סיטי הגיעה ל-93 נקודות, 99 שערים ולחצי גמר ליגת האלופות בעונה שעברה, בלי חלוץ משמעותי. היכולת של כל השחקנים האלה לכדרר, למסור ולהטעות את ההגנה הפכה כל טעות לחצי גול. הגעתו של הולאנד בקיץ הפכה, לפחות כרגע, את סיטי לקבוצה שמבקיעה גם בלי טעויות של היריבה.
הביצוע
אשמח אם תחזרו לוידאו בראש הכתבה ולשער, יש שני אנשים ששומרים אישית את הולאנד, גם ברגע שבו הכדור באוויר. גם הוא וגם הם, חבריו לקבוצה עד לפני מספר חודשים, הגיבו בצורה טובה להרמה בלתי אפשרית.
מעבר לכל, מדובר במהלך אתלטי מדהים. הולאנד רץ מרחק של כ-8 מטרים, קפץ והצליח להכניס את הכדור עם הפאלש, גם כאן החלק החיצוני של הרגל, לרשת. הרגל שלו הגיעה לגובה של כ-1.90 מ', בספרינט שהחל בעמידה ונמשך שתי שניות.
כמה כדורגלנים, פיזית, מסוגלים לעשות את זה היום? כנראה שאחד. לא במקרה גווארדיולה אמר שזה מזכיר לו את זלאטן איברהימוביץ' (שהבקיע שערים דומים בשיאו) ואת יוהאן קרויף, מהכדורגלנים ששיחקו את הכדורגל היפה בתולדות המשחק. זלאטן, אגב, שרד רק עונה אחת עם פפ.
פפ לא נהג לשחק עם חלוץ "קלאסי" בשנים הראשונות בסיטי או בתקופה בברצלונה, בעוד בבאיירן עשה זאת עם רוברט לבנדובסקי ועם תוצאות לא מרשימות באירופה. השילוב בין הנעת הכדור לבין הנטייה של חלוצים קלאסיים לא להיות מעורבים יותר מדי במשחק לא התחברה לתפיסת המציאות של המאמן הקטאלני.
במקרה של הולאנד, לעומת זאת, זה עובד בינתיים. הנורבגי נוגע בכדור 22 פעמים במשחק ובועט 4.5 פעמים. 20.5% מהנגיעות שלו בכדור היו בעיטות לשער, נתון בלתי נתפס. 22 נגיעות בכדור במשחק לשחקן התקפה זה מעט (קווין דה בריינה עם 66.3, כמות גבוהה פי שלוש). הרבה יותר נוח, לכל המעורבים, כשהן נראות ככה:
אם פפ הוא משורר כדורגל, אז הולאנד הוא סימן הקריאה. השילוב בין כל היוצרים של מנצ'סטר סיטי לבין מסיים המצבים הטוב בעולם, שחקן שהבקיע 13 שערים ב-8 משחקים ויכול להגיע לכל כדור לפני כל אחד אחר, הופך אותם לקבוצה כמעט בלתי ניתנת לעצירה.
מוקדם לדעת האם זה יספיק לליגת האלופות, או אם גם הפעם נראה קבוצה של גווארדיולה חוטפת הרבה שערים בזמן קצר ומודחת בסיום משחק בו היתה הקבוצה הטובה יותר. מה שכן, זאת אולי הקבוצה הטובה בעולם בזכות השילוב הזה: שחקנים יצירתיים שיכולים לנסות כל פס בלתי אפשרי, וחלוץ עצום שיגיע לכל אחד ואחד מהם. ריקוד המכונה.
