ישנם הרבה קווי דמיון בין פתיחת הקדנציה הראשונה של ז'ואן לאפורטה כנשיא ברצלונה, אי אז ב-2003, לבין זו השלישית, כשחזר אליה כעבור 11 שנים. גם אז הוא ירש מועדון בצרות כלכליות וניהוליות מידי נשיא שהועזב לפני סוף הכהונה, והרכיב סביבו צוות המורכב מדמויות דומיננטיות, ביניהן צ'יקי בגיריסטיין, פראן סוריאנו וסנדרו רוסיי – בדומה לצוות שהרכיב ב-2021, שכלל את מתיאו אלמאן, פראן רברטה וג'ורדי קרויף.
במקום פדרי, גאבי ופאטי, תיזזו על הדשא צעירים אחרים כמו ויקטור ואלדס, צ'אבי ואינייסטה, שהוכוונו על ידי אלו הוותיקים יותר – ג'ובאני ואן ברונקהורסט, רפאל מארקס וקרלוס פויל (שכבר אז הוכח כמנהיג) – כפי שפיקה, בוסקטס ואלבה עושים כיום. בתפקיד השחקנים שהובאו לאחר שהוכיחו איכות בעברם, על תקן דה-יונג, פראן טורס ואובאמיאנג, כיכבו לודביק ג'ולי, דקו וסמואל אטו - כשעל הקווים מדריך אותם מאמן צעיר הזכור כשחקן עבר, פרנק רייקארד. בדיוק כמו צ'אבי.
בארסה נכנסה אז לרצף שנים מוצלחות המוגדרות כתקופה הטובה בהיסטוריה של המועדון. כל שער, ניצחון או תואר הושגו בזכות המהלכים אותם עשה לאפורטה בתחילת ובסוף השנה הראשונה לקדנציה הראשונה. אלא שהבסיס שנבנה באותם הימים היה תלוי במידה רבה בשחקן ספציפי שהובא באותה העת. כל האיכות של אותם שחקנים צעירים ובוגרים כאחד התלכדה סביב המוביל המקצועי והשיווקי של המועדון – רונאלדיניו. בלעדיו, כישרונות לא היו ממומשים וקריירות היו דועכות. שלד הקבוצה היה חזק בצורה יוצאת דופן, אך לולא המוח היצירתי – שום דבר לא היה יוצא לפועל. הפנומן הברזילאי היה החתיכה החסרה על המגרש, שהביאה אהדה מחוצה לו.
בהשוואה לימינו אנו, לא מדובר באותה הסיטואציה, אותם השחקנים או אותם התפקידים. אבל ישנן נקודות דמיון. לקטלונים יש את הבסיס להגיע לשיאים חדשים. הם צריכים עוד כוכב אחד שידע למצות מהחבורה המוכשרת סביבו את מלוא הפוטנציאל ולהוביל אותה קדימה. כפי שצ'אבי ואינייסטה היו זקוקים לרונאלדיניו, ומסי אחריו, כך צריכים גאבי ופדרי את היהלום שבכתר – האיש שלאפורטה סימן כמטרה מספר אחת - ארלינג הולאנד.
אין צורך להסביר מדוע הוא נחשב, יחד עם קיליאן אמבפה, לאחד מהשניים שישלטו בכדורגל העולמי בעשור הקרוב, כפי ששלטו ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו בעשור הקודם. במשחק בודד ניתן לראות אותו מרחף לגבהים כמו מייקל ג'ורדן, רץ אל הכדור במהירות שיא כאילו היה יוסיין בולט, ומנצח במאבקים פיזיים בקלילות משל היה מוחמד עלי. והכי חשוב – הוא לא מפסיק לכבוש. עד כה הוא כבש 80 שערים ב-79 משחקים במדי דורטמונד – מעל לשער למשחק, כשהעונה הוא כובש 1.15 שערים למשחק. כשמוסיפים 21 בישולים לקלחת, מגלים חלוץ שלם שיכול לסחוב התקפה ברמה הגבוהה ביותר על גבו.
הקישור של הקבוצה ידאג שברצלונה תשחק כמו ברצלונה. אבל כדי שהיכולת להשתחרר מלחץ, השליטה בכדור ומשחק המסירות המפורסם יתורגמו לניצחונות ותארים - היא זקוקה למי שיספק את השערים, בימים הטובים, וגם באלו שפחות. וכרגע קשה לסמוך על פאטי, אובמיאנג, טורס ודפאיי שיעשו זאת לאורך זמן בכל משחק ומשחק - בין אם בגלל בעיות כשירות או איכות. ומעבר לכך, בעידן בו הקרבות על האוהד הגלובלי גדולים לא פחות מאלו על המגרש - אבק הכוכבים שמגיע עם הולאנד נחוץ למותג הנקרא בארסה. ודאי אחרי עזיבת הכוכב הגדול ביותר שלה בקיץ האחרון.
לא יהיה קל להביא את מי שכל מועדוני העל מנסים להביא, בטח כשהמצב הפיננסי של הקטלונים בכי רע. עלות העסקה, הכוללת פיצוי לדורטמונד, עמלות ושכר, מוערכת בכ-300 מיליון יורו ל-5 שנות חוזה. אלא שישנם מספר דרכים להכניס כסף מיידית. אחת מהן, למשל, היא לאשר את ההסכם שנרקם בין קרן ההשקעות CVC למנהלת הליגות הספרדיות, שאמור להכניס למנהלת 2.7 מילארד יורו, מתוכם 300 מיליון יורו לקופת ברצלונה, תמורת 10% מהכנסות שידורי ה-"לה-ליגה" ב-25 השנים הקרובות.
מו"מ אחר שמתנהל הוא מול חברת "ספוטיפיי", המציעה סכום המוערך ב-280 מיליון יורו בשלוש שנים, ותכלול חסות על חולצות הגברים והנשים, וזכויות על שמו של איצטדיון קאמפ נואו. אפשרות אחרת כוללת מכירה של 49% ממניות חברת ההפקה Barça Studios בסכום המעורך בכ-100 מיליון יורו. יחד עם עבודה של הצוות הניהולי בחיסול ופריסת חוזים, לפחות אחת מהאפשרויות הללו יעזרו למועדון לזכות במרווח נשימה שיאפשר את עסקת הכוכב הנורווגי.
כמובן שהבאתו תגבה מחיר כבד מיכולות המועדון לרכוש שחקנים נוספים בהמשך. אלא שבמדובר בהימור מושכל. היא זקוקה לו כנגד ההתחמשות הצפויה של יריבתה המרה באמבאפה. אם הולאנד יבחר ללכת לאנגליה, או לחלופין, למדריד – היא מסתכנת בהגמוניה לבנה ארוכה. עונות שחונות עלולות ליצור אווירה רעילה, קרקע לא פורייה להצלחת צעיריה המוכשרים, ולזרז אותה לבצע עסקאות נמהרות ובהולות שרק יעמיקו את גודל המשבר – כפי שחוותה עם דמבלה, קוטיניו וגריזמן.
מילאן, לדוגמה, נחשבה עד לא מזמן למועדון מפואר לא פחות מברצלונה. בוודאי שלא פחות מעוטר. ברלוסקוני החזיר את המילאנזים לגדולה ובמשך שנות דור הנהיג אותם לזכייה באליפויות וגביעי אירופה רבים, בשיא פריחת הליגה האיטלקית כזו הטובה בעולם. אלא שהחלטות ניהוליות הובילו אותם לעשור בו "זכו" בעיקר באכזבות ואיבדו הרבה מיוקרתם. עשור בו רבים מהאוהדים הניטרליים – שבעבר בחרו לאהוד את הרוסונרי של בארזי, מאלדיני, ואן-באסטן וחוליט – התאהבו בקבוצה של רונאלדיניו, צ'אבי, אינייסטה ומסי.
בחודשים האחרונים נדמה כי בארסה הצליחה להימלט מגורל דומה. באין תחרות מאתלטיקו מדריד, היא תשיג, ככל הנראה, את המקום הנכסף בליגת האלופות, בעוד היא משייטת היטב במים הרדודים, באופן יחסי, של הליגה הספרדית. אך ההתחזקות של ריאל מדריד, היחלשות הלה ליגה והכסף האדיר בפרמיירליג עלולים לפעור פערים שיהיה קשה לסגור. כדי לחזור לגדולה היא תצטרך לשחות דרך המים העמוקים, ולשם כך – צריך רב חובל על המגרש, שיכבוש שערים, תארים, ואת לבבות האוהדים.
