מצד אחד סאות'המפטון, מהצד השני מנצ'סטר יונייטד. האחת רק רוצה להישאר בליגה, השניה נמצאת בתהליך כיבוש של אנגליה ואירופה. הכוכב של הראשונה הוא אייל ברקוביץ', קשר צעיר וצנום מישראל, של השניה דייויד בקהאם, התקווה הגדולה של הכדורגל האנגלי. דוד מול גוליית. את התוצאה כולם זוכרים, גם 25 שנים אחרי. זה נגמר 3:6 באחת מהופעות היחיד הגדולות בתולדות הפרמיירליג. שני שערים ושלושה בישולים היו לברקוביץ', אולי ההופעה הגדולה ביותר של שחקן ישראלי אי פעם.
לצד ברקו בטור הכובשים כיכבו גם אגיל אוסטנסטד עם צמד, אגדת הסיינטס מאתיו לה טיסייה ועוד שער עצמי של פיל נוויל. את השער האחרון של הישראלי בישל שחקן נורבגי אלמוני בשם קלאוס לונדקבאם. בעוד ברקוביץ' הבין מהר שהוא גדול על סאות'המפטון ועזב אחרי עונה אחת, לונדקבאם נשאר 12 עונות במועדון, וגם הפך לקפטן שלו מאוחר יותר, אבל את ברקוביץ' ואת ה-3:6 המפורסם הוא זוכר עד היום.
הזכרונות מברקוביץ'
"זה היה משחק משוגע, בלתי ייאמן, אחד הזכרונות הטובים ביותר שלי מהקריירה", מספר לונדקבאם בראיון לערוץ הספורט, "כולם הרגישו שאם נדחוף אותם לקצה, נהיה בפרצוף שלהם כבר מההתחלה, הם יקרסו כי הם לא אהבו להגיע ולשחק ב"דל" בסאות'המפטון כי זה היה אצטדיון קטן מאוד. אייל היה נפלא. זה אחד הזכרונות שתמיד נשארים איתך להרבה זמן. אני בטוח שמדובר באחד הניצחונות הגדולים שלו".
אחד הדברים שעזרו לברקוביץ' בכל חדר הלבשה אליו הגיע היה האופי המיוחד שלו. כן, לפעמים הנפש הסוערת היתה לו לרועץ, וכולם זוכרים דווקא את התנועה המגונה לאוהדי סלטיק או את הבעיטה ההיא מהארטסון, אבל ללונקבאם יש בעיקר זכרונות נעימים מהתקופה לצד הכוכב הגדול של הכדורגל הישראלי באותה תקופה.
"הוא היה אחד מהאנשים והשחקנים החביבים עליי. הוא היה שחקן נהדר ואדם שכיף להיות לידו. הוא תמיד היה במצב רוח טוב ושמח, סיפר בדיחות בחדר ההלבשה", ציין לונדקבאם, "כשחקן כדורגל הוא תמיד הצליח לראות כמה מהלכים קדימה. אחד הקשרים הטובים ביותר ששיחקתי איתם. תמיד כשהייתי צריך לנקוב ב-11 השחקנים הטובים ביותר ששיחקתי איתם, הוא תמיד היה בפנים. הוא היה מאוד מוכשר, אחד הקשרים הטובים ביותר שהיו בסאות'המפטון בכל 14 השנים שהייתי שם".
כשחקן הגנה, ,לונדקבאם היה צריך לכסות על ברקוביץ' מדי פעם, אבל הוא היה מוכן לעשות זאת כל עוד ברקוביץ' עושה את שלו בחלק ההתקפי: "זה נכון, הוא לא שחקן עם הרבה מודעות הגנתית, לא הוא ולא לה טיסייה. הוא לא תמיד רצו לרוץ לאחור ולהגן. כשאתה יכול לעשות מה שהוא עשה בהתקפה, כמו שלה טיסייה עשה, אז מוותרים לך. הוא ניצח לנו משחקים עם הכישרון שלו".
העונה ההיא בסאות'המפטון הפכה את ברקוביץ' לשחקן מבוקש באנגליה, וכנראה היתה סיבה לכך: "גם בסאות'המפטון היו תקריות, אבל נשאיר את זה בחדר ההלבשה. כדי לשחק טוב ולהיות שמח, אייל היה צריך סביבה בטוחה. הוא היה צריך שאנשים יאמינו בו וידאגו לו. הוא קיבל את זה בסאות'המפטון. כולם ראו את הכישרון שלו, והוא תמיד היה שמח. כמובן שיש לו מזג והוא היה מראה את זה כשדברים לא הלכו בדרך שלו. חדר ההלבשה והשחקנים המבוגרים, כמוני, דאגו לו והוא הרגיש את זה ונתן הופעות טובות. זה היה ההבדל בין סאות'המפטון ו-ווטסהאם".
"הייתי עצוב כשהוא עזב כי איבדנו שחקן טוב מאוד", המשיך לונדקבאם, "תמיד חשבתי שהוא כדורגלן מצוין כי אהבתי שחקנים שיכולים ליצור על המגרש ולפתוח הגנות, כמו שהוא עשה, אבל הוא קיבל החלטה ורצה להוציא את המקסימום מהקריירה שלו, גם מבחינה כלכלית אז אי אפשר להגיד יותר מדי. היו לנו זמנים טובים, לי ולאייל. הוא קנה לי מכנסיים מישראל שיש לי אותם עד היום. עוד דבר שאני זוכר לגביו זה שהוא היה משוגע על ההגה. היו לו חוקים משלו לנהיגה באנגליה".
מניסיונות התאבדות לעזרה לשחקנים במצוקה נפשית
לאחרונה שמו של לונדקבאם עלה לכותרות באנגליה בעקבות ספר שפרסם על המאבק שלו עם דיכאון לאחר הפרישה. הנורבגי התקשה להתמודד עם היום שאחרי המשחק, התדרדר לאלכוהול וסמים ואף ניסה להתאבד פעמיים. "חשבתי שאני מוכן ליום שאחרי הפרישה והחיים ללא כדורגל, אבל לא הייתי מוכן למכה שחטפתי", הוא מספר, "העצב של איבוד חדר ההלבשה ולהגיע לאימונים כל השבוע. זה פגע בי בצורה קשה. נכנסתי לדיכאון שלא הייתי יכול לשלוט בו. באופן אירוני, היה לי הכל. היו לי מיליונים בבנק, משפחה נהדרת, כל מה שרציתי, אבל לא היתה את השגרה היומית של האימונים, המפגשים עם השחקנים, אף אחד לא היה צריך אותי יותר".
"יש לנו מזל שהצלחנו להגשים את חלום הילדות שלנו ולהפוך לכדורגלנים מקצוענים בפרמיירליג ולשחק עבור המועדון שאני אוהב במשך כמעט 13 שנים, זו קריירה אדירה", הוא מוסיף, "כשהאורות כבים והאדרנלין יורד אחרי שהופעת בפני עשרות אלפי אנשים בכל שבוע, זה משהו שתנסה לשחזר בדרך מסוימת בחיים החדשים שלך. זה בלתי אפשרי למצוא תחליף לזה. לכן הרבה מתקשים ולוקח להם שנים למצוא משמעות בחיים שלהם שוב. העצה הכי טובה שלי היא למצוא משהו להתעורר אליו. אתה צריך לעשות משהו שנותן לך משמעות".
"לקח לי הרבה שנים להתאושש. איבדתי את עצמי בהתמכרויות לאלכוהול, כדורים וסמים. הרבה תרופות מרשם והרבה קוקאין שהשתמשתי במשך 3-4 שנים בכל יום פחות או יותר. הייתי צריך לנצח בקרב נגד ההתמכרות קודם כל. הייתי צריך לצאת מזה וגם למצוא את עצמי שוב. למצוא חיים שאני שמח איתם. זה לקח לי הרבה שנים. ב-5-6 שנים האחרונות מצאתי מקום בו אני יכול להחזיר לקהילה ואני נהנה. זה היה גיהנום. יש לי מזל שאני בחיים כמובן... ניסיתי להתאבד פעמיים. הרבה מנות יתר... הלב שלי עצר מלפעום פעמיים".
כיום הוא משמש כיועץ לסאות'המפטון בנושא בריאות נפשית ועוזר לשחקנים במועדון, מהנוער ועד הבוגרים, להתמודד עם הקשיים של המשחק: "אני מקווה שאני יכול לעזור לספורטאים אחרים. לכן אני פתוח וכן לגבי זה. אם הסיפור שלי יכול לעזור לאחרים... אם אנחנו יכולים לדבר על זה, אנחנו יכולים לעזור. לכן אני שמח שהתחלתי לעבוד בסאות'המפטון. אני הולך להיות מעורב בפרוייקט שהם השיקו הקשור בבריאות מנטלית. אני יכול לדבר עם שחקנים צעירים ולהכין אותם למה שמחכה להם, וכמובן עם שחקנים שפורשים, נפצעים או יושבים על הספסל. בכל מקום יש אספקט מנטלי. אם אפשר לעזור להם לדבר על זה בתור סביבה מקצועית, אפשר לעשות קסמים. זה מדהים שסאות'המפטון מתייחסת לזה ברצינות עם הסטיגמה שסביב הנושא".
