הזמר דון מקלין שר בעבר על "היום בו המוזיקה מתה", כשתאונת מטוס גדעה בפתאומיות את חיי המוזיקאים המוכרים באדי הולי, ריצ'י ואלנס ו-"ביג בופר" ריצ'רדסון. הפרידה מהאמנים האהובים עליו סימלה עבורו פרידה מאספקטים שונים וחשובים של החיים – לא עניין של מה בכך. חצי מאה עברה מכתיבת השיר, וסביר שרבים מאוהדי קבוצת הכדורגל של ברצלונה עשויים להזדהות עם התחושה של מקלין. עבורם, אסון הכדורגל הגדול ביותר קרה. המשחק, כפי שהם אהבו אותו, מת. חובות של 1.35 מיליארד אירו ותקרת שכר אחת הצליחו לעשות מה שמעט קבוצות כדורגל צלחו לעשות בעבר – להכניע את בארסה ומסי.
הקטלונים נאצלו להיפרד מהכוכב הגדול ביותר שהיה להם – אולי הגדול ביותר שהיה לכדורגל – וזאת למרות שהיה מוכן לקצץ את שכרו במחצית. בבת אחת האסקפיזם השבועי נלקח מידי האוהדים, ואלו נאלצו להיפרד מהאיש שמעולם לא פגשו, אך העניק להם רגעי אושר רבים.
עבורם, הפרידה ממסי אינה סתם תזוזה של שחקן מקבוצה כזו לאחרת, אלא מעין פרידה מעצמם - מתקופות אחרות של החיים, כשהיו צעירים יותר, וחוו את רגעי הפלא שהפרעוש העניק. ההשלמה שרגעים כאלה, איתו, לא יחזרו עוד הגיעה. לפחות לא במדי הבלאגרונה. אך כשהזמן יחלוף והכאב מעט ישכך, הם יבינו שהכדורגל לא מת, כפי שהמוזיקה לא מתה. היא פשוט השתנתה.
הרי להנהלת המועדון לא היה את הממון לבנות סביב מסי את הקבוצה הטובה ביותר, והשחקנים שכן היו נוחתים בקאמפ נואו היו עלולים לפגוע בהתפתחותם של שחקני דור ההמשך – שאת נחיצותם לעתיד ניתן לראות כעת בבירור. אילו ברצלונה הייתה רוכשת את מאטיפ, קוליבאלי, רודיגר או מוסטאפי, כפי שהשמועות טענו שתעשה – אראוחו ומינגסה לאו דווקא היו מקבלים את הצ'אנס להוכיח את עצמם, ואריק גרסיה לא היה חוזר למועדון.
אם הייתה מביאה את ויינאלדום הוורסטילי, ההולנדי עלול היה לנגוס בדקותיו של פדרי, לדחוק עוד יותר אחורה בספסל את ריקי פוץ' ואיליאש מוריבה (בהנחה שישאר) ולדחות את הבכורה של גבי המוכשר בבוגרים. ואם באמת הייתה מביאה, כפי שפרסומים מסוימים חזו, את אובמיאנג - אנסו פאטי היה זוכה לפחות הזדמנויות להוכיח שוב כי הוא הדבר הגדול הבא, והעומס ההתקפי לא היה מאפשר לשחקן כמו יוסוף דמיר להראות את יכולותיו.
ברצלונה מחזיקה בהמון כישרון עם עתיד ורוד, כשחלקו כבר נראה היטב בקאמפ נואו. ועוד לא דיברנו על דסט ואמרסון, שעשויים להתפתח כמגני העתיד של הקבוצה, על דמבלה, שרק בעיות מנטליות ובריאותיות מונעות ממנו להפוך לכוכב ענק ועל דה-יונג, שיהיה, ככל הנראה, אחד מהקשרים הטובים בעולם לעוד שנים ארוכות. כשמחברים לידם שחקני התקפה כמו דפאי וגריזמן – שאיכותם הוכחה בעבר ותפקיד מרכזי יותר עשוי להטיב עימם, ושחקנים מנוסים שיכולים לעזור לצעירים מהם להתפתח, דוגמת בוסקטס, אלבה, פיקה וטר-שטגן – מקבלים נוסחה מנצחת כדי לצאת לדרך חדשה.
לברצלונה כמעט תמיד הייתה קבוצה יפה וצבעונית, יפה ומהודרת, צעירה ותוססת. וכשהגיע זמנה, והיא נראתה זקנה, חלשה ומותשת, היא לא היססה להשליך את היסודות ללהבות ולהיוולד מחדש - רעננה וצעירה יותר. ממש כמו עוף החול. גם כשהיריבות קנו איכות מכל הבא ליד, בארסה ידעה לפרוח מתוך האפר, לפרוש את כנפיה - ולזהור מעל כולם. יוהאן קרויף אמר בעבר כי "אנחנו בקטלוניה מרוויחים את זה, ובמדריד הם זוללים את זה", אלא שבשנים האחרונות המועדונים החליפו תפקידים. דווקא העזיבה הכפויה של המלך עשויה להחזיר את קבוצתם לדרך המלך. המועדון ידע לעשות זאת בעבר, גם כשהמצב היה חמור.
כשה-"דרים-טים" בהדרכת קרויף, עם שחקנים כמו קומאן, אסביו, גווארדיולה, רומאריו, סטויצ'קוב ולאודרופ, סיימה את תפקידה – מהר מאוד הגיעה הקבוצה המלהיבה של בובי רובסון, בתמיכת פפ וסטויצ'קוב כשרידים מהקבוצה הקודמת, עם שחקנים חדשים בהובלת רונאלדו ופיגו. לאחר מכן, כשהכוכב הברזילאי הגדול עזב ואיתו המאמן, הקבוצה התחדשה במהירות סביב פפ ופיגו עם שחקנים דוגמת ריבאלדו, קלייברט, לואיס אנריקה וקוקו – בניצוחו של לואיס ואן-חאל.
וגם כשהקבוצה הזו החלה להתפרק ואיתן הגיעו שנים ספורות של ג'עג'וע – זה היה שווה את זה. כי ההצלחה עם שחקני הרכש רונאלדיניו, אטו, דקו וג'ולי עזרה לשחקני בית נהדרים כואלדס, פויל וצ'אבי לפרוח, והקלה על הקבוצה לשתף צעירים אחרים דוגמת אינייסטה, ולאחר מכן גם בוסקטס, פיקה ומסי. וסביב אותם בוגרי לה-מאסיה נבנו בהמשך מספר קבוצות שלעד יחרטו בספר דברי הימים של המועדון המפואר – מזו עם הנרי, זו בה הגיעו וייה, אלבס ומסצ'ראנו, ועד זו עם ניימאר וסוארס.
ברצלונה תמיד הייתה המועדון שידע להתחדש, ברגעים שמועדונים אחרים לא היו עושים דבר מלבד להתייאש. נכון, למסי אין תחליף. לא יהיה שחקן שיחליף אותו. כנראה שלא יהיה גדול ממנו, ו-ודאי שלא יהיה גדול כמוהו. בטח שלא עבור הקטלונים. ובכל זאת, גם אם האוהדים מרגישים שהם נשרפים מבפנים, זהו הרגע הנכון ביותר לפתוח דף חדש.
זו עשויה להיות נקודת המפנה שתצית מחדש אש בליבם. סביר שהקבוצה הנוכחית לא תזכה באליפות אירופה, אך גם עם מסי סביר שלא הייתה זוכה. אבל היא כן יכולה להתמודד על האליפות בלה-ליגה. ומעבר לכך – היא תעניק ניסיון יקר לצעירים, שיועיל להם גם עוד עשור קדימה, לצד ותיקים שיקבלו את המרחב להוכיח את עצמם, עם הנהלה טובה וראויה מזו הקודמת – שתדע לייצב את הספינה הפיננסית, רגע לפני שמגיעים לנקודת האל-חזור.
וכן, לפעמים עדיפה פרידה מהירה מהידרדרות נוראה. הרי סופם של כל הספורטאים לדעוך, ובמצבה ברצלונה לא יכלה להרשות לעצמה להעמיד סגל תחרותי שיכול היה לחפות על מסי בימיו הקשים לבוא. אף פעם לא נעים להיפרד, אבל לפעמים אין ברירה. הגיע זמנה להמציא את עצמה מחדש, כמו עוף-החול. מוטב עכשיו, ממאוחר מדי.
