שעת צהריים מוקדמת. אצטדיון גדול ורב מימדים מלא בעשרות אלפי צופים נלהבים. עוד מעט, הכדורגל העולמי הולך להשתנות, כאשר שחקן אחד יפסע את צעדיו הראשונים בבית החדש. ההעברה שכולם דיברו עליה, שחלק מהאנשים לא האמינו שתתרחש עד השנייה האחרונה - קרתה.
כריסטיאנו רונאלדו עבר לריאל מדריד. זה קרה ב-26 ביוני, 2009, כאשר הבלאנקוס שילמו למנצ'סטר יונייטד סכום שעומד (ע"פ הערכות) על 94 מיליון יורו. יחד איתו, הגיעו שורה של שחקנים נוספים - כרים בנזמה, שהגיע מאולימפיק ליון (אז אלופת צרפת הנצחית); צ'אבי אלונסו שעבר מליברפול, וקאקה שהגיע אחרי קריירה נפלאה במילאן. ביחד עם סרחיו ראמוס, ראול, גונזלו היגוואין ומרסלו, נבנתה אחת הקבוצות השאפתניות שהכדורגל העולמי ראה. עד אז.
זו היתה, למעשה, "קבוצת הכוכבים" האחרונה. נקודת ההשקה למה שיקרה 12 שנה אחר כך, בפריז. מועדון עם שאיפות גדולות ורצון לכבוש את העולם, מביא את השחקן הטוב ביותר באותה התקופה, יחד עם סוללה של כוכבים נוצצים, במטרה לזכות בכל התארים. לכבוד בניית קבוצת ה"גלקטיקוס" החדשה של פריז סאן ז'רמן, החלטנו לנסות ולמתוח קו בין שתי הקבוצות: מה דומה, מה שונה, ומה פ.ס.ז' יכולה ללמוד מהדרך שבה הקבוצה ההיא סיימה את דרכה. נצא לדרך.
Have PSG assembled the greatest attacking four in footballing history? pic.twitter.com/3wgWfcqmWm
— Squawka Football (@Squawka) August 10, 2021
קווים מחברים: הדמיון - יציאה מתוך הכישלון
שתי קבוצות הגלקטיקוס נולדו מתוך אכזבה. בדיוק כפי שפריס סאן ז'רמן סיימה את עונת 20/21 עם גביע אחד לרפואה, רחוק מאוד משתי המטרות שאותן הציבה לעצמה כ"לחם והחמאה": אליפות וליגת האלופות, גם ריאל מדריד הגיעה לקיץ 2009 חבולה למדי. פפ גווארדיולה וברצלונה כבשו את הליגה הספרדית, לקחו אליפות בקלילות על חשבונה של ריאל, שגם החליפה מאמן באמצע העונה (ברנד שוסטר הגרמני הוחלף בחואנדה ראמוס).
אלה היו שנות פוסט עידן "הגלאקטיקוס" הראשון. בקהאם, רונאלדו, זידאן, פיגו - התקופה שבה ריאל ניסתה לשלוט בעולם באמצעות רכש, כבר עברה. בברנבאו הסתובבה קבוצה קצת תמוהה, שערבבה בין כוכבים מזדקנים דוגמת פאביו קנאברו בן ה-35 או ראול בן ה-31, פוטנציאלים שלא היה ברור גורלם כמו רויסטון דרנטה או רפאל ואן דר וארט, ועד הזיות מוחלטות כמו ג'וליאן פובר או כריסטוף מצלדר (היום, עבריין מין).
הרגע שבו נוצרה ההבנה שכך אי אפשר היה להמשיך, היה ב-2 במאי, 2009. אוהדי ברצלונה לא ישכחו את ה"קלאסיקו" הזה לעולם, זה שבו היכו ביריביהם 2:6 גדול בסנטיאגו ברנבאו. הפער בטבלה בסוף העונה עמד על תשע נקודות, אבל במציאות היה שווה הרבה יותר. גם מליגת האלופות, ריאל ניגפה אחרי סיבוב נוק אאוט אחד כשנכנעה לליברפול של סטיבן ג'רארד, פרננדו טורס ויוסי בניון. ברצלונה נראתה כמי שמשחקת בליגה משל עצמה, ולריאל של פלורנטינו פרס פשוט לא היו תשובות. עד הקיץ.
פרס הוציא סכום שיא של 261 מיליון יורו, וקנה מכל הבא ליד כדי לנסות ולתקן את הרושם. ריאל בנתה קבוצה חדשה, מהניילונים, וגם הביאה מאמן חדש - מאוריציו פלגריני הצ'יליאני, כדי לנסות ולחבר את כל זה. כמו פריז, גם ריאל לפתע נראתה כמו קבוצה שאי אפשר לעצור. הגנה חזקה, קישור מפלצתי וחלק התקפי מהסרטים. אלא שאז, הדברים החלו להשתבש.
קווים מקבילים: השוני - לא אותו סיפור
ראשית, פריז לא הוציאה את סכום הכסף שריאל הוציאה בקיץ ההוא. את רוב שחקניה הנוכחיים, היא הביאה בחינם: ראמוס, ויינאלדום, דונארומה וכמובן מסי הגיעו כשהיו שחקנים חופשיים. מדריד פתחה את הכיס, ובגדול. שנית, מסי בגיל 34 אינו רונאלדו בגיל 25; לא, אני לא בא לטעון שרונאלדו גדול ממסי (תרגיעו עם הטוקבקים), אלא שהוא הגיע בפאזה אחרת של הקריירה: רונאלדו עוד היה צעיר מספיק כדי לחלום ולטרוף, מסי מבין שהוא קרוב יותר לסוף מאשר להתחלה.
ומעל הכל, חשוב לזכור את ההבדל המרכזי בין שתי הקבוצות: אם בריאל היה רצון לייצר קבוצה חזקה יש מאין, בפריז יש בסיס שרץ כמה שנים לא רע (גם אם לא זכה בתארים בעונה שעברה), שני שחקנים שכבר רגילים לשחק יחד (ניימאר ואמבפה), כשמסי או ראמוס מגיעים כקצפת על הדובדבן. בברנבאו היה צריך להרוס הכל ולבנות מחדש, בפריז - אם תרצו - זו היה רק שיפוץ קל, כדי להפוך קבוצה טובה לקבוצה מצוינת.
ויש גם, בכל זאת, את ההבדל ההיסטורי: אם את העבר של ריאל מדריד אי אפשר להכחיש, הוא נמצא בכל פינה שתלך בסנטיאגו ברנבאו; הרי שפריז עוד מנסה לכתוב את ההיסטוריה שלה ברגע זה ממש. ההחתמות של ניימאר, אמבפה וכעת מסי אמורות להפוך את פריז לאימפריה שלא היתה קודם. ריאל, במהלכים שלה, שבאו מאותו מקום דורסני - ניסתה להחזיר עטרה ליושנה, לייצר משהו שהיה כבר בעבר.
הגורל של ריאל: כישלון בטווח הקצר, הצלחה בטווח הארוך
ובאופן בלתי נמנע, הגענו לדרך שבה סיימה הקבוצה ההיא של ריאל מדריד, כדי לנסות ולפענח מה יקרה עם פ.ס.ז'. ובכן, למרות ההשקעה הרבה - הפערים בין הקבוצה המוזרה של 2009 לקבוצת הכוכבים של 2010 לא היו גדולים במיוחד. בשתי העונות, ריאל הודחה מליגת האלופות בשלב שמינית הגמר; בשתיהן סיימה במקום השני את טבלת הליגה הספרדית, מאחורי האלופה ברצלונה (הפער אמנם הצטמצם - מתשע לשלוש נקודות בלבד, אבל לא בשביל זה אתה מביא את רונאלדו).
בסוף אותה עונה, ז'וזה מוריניו "עבר את האודישן" כשהצליח להדיח את ברצלונה בחצי גמר האלופות עם אינטר - ולהביא גביע היסטורי לנראזורי. כמה שבועות אחר כך, הוא כבר היה מאמן ריאל מדריד החדש. זה היה עוד שלב בהתפתחות של ריאל, שניסתה להפוך ל"באד בויס" (על משקל דטרויט של סוף שנות השמונים ב-NBA) שיילחמו בבארסה הגדולה והמוכשרת. ריאל לא הצליחה באמת. בינתיים, ראול הספיק לעזוב, קאקה נפרד, ומהסגל הזה נשארו ראמוס, רונאלדו, בנזמה ואלונסו כשחקני המפתח. פרוייקט "גלאקטיקוס 2" הוכתר, לפחות באותה העת, ככישלון חרוץ.
אבל אז, הגיעו הטאצ'ים הנכונים שהחזירו את ריאל למסלול: קרלו אנצ'לוטי מונה למאמן, גארת' בייל ולוקה מודריץ' הגיע מטוטנהאם - וריאל זכתה ב"דסימה" של 2014 בליסבון. אחר כך הגיע זינדין זידאן, וריאל קיבלה את אחת הקבוצות המצליחות בתולדותיה - הקבוצה שלראשונה בהיסטוריה זכתה בליגת האלופות שלוש פעמים רצופות, "באק טו באק טו באק". בסופו של דבר, רונאלדו נפרד מריאל מדריד עטור תהילה - שחקן שמתגעגעים אליו במדריד עד היום (אם להתעלם מהנסיבות שמחוץ למגרש).
המסקנה: קצת סבלנות
לפריז יש תנאי פתיחה טובים יותר מריאל ההיא. יש לה מאמן יותר טוב (פוצ'טינו לעומת פלגריני, אז נטול ניסיון יחסית); יש לה הרכב שהתרגל לשחק יחד; יש לה שחקנים יותר רעננים ובעיקר רעב גדול להצלחה. גם לקבל את מסי, עם כל הכבוד לרונאלדו של אז (מקווה שנרגעתם, טוקבקיסטים), זה משהו אחר לגמרי מלקבל את רונאלדו. גם התנאים בליגה יכולים להעיד שלפ.ס.ז' יש סיכוי טוב יותר להצלחה.
אבל לא בטוח שזה יצליח. לפחות לא בטווח הקצר. המערכת של פ.ס.ז' תצטרך להתמודד עם העובדה שראמוס (הקו היחיד שמחבר בין שתי הקבוצות הנ"ל), ניימאר ואפילו מסי מגיעים בשלב יחסית שביר של הקריירה. המשכורות אמנם עדיין בשיאן, אבל היכולת עלולה שלא להצדיק את המחיר הכבד. ובכל זאת, יש לפ.ס.ז' מספיק כלים כדי להביא את המועדון הזה לתהילה שלא ידעה אי פעם.
נשאלת רק השאלה, האם במועדון יש גם את אורך הרוח, שאפשר לריאל להגיע לקבוצות אנצ'לוטי וזידאן. האם הם יוכלו לקחת נשימה ארוכה, כדי להגיע למצב שבו יוכלו לכבוש את העולם באמת.
את זה נצטרך לראות, ממש בקרוב, על הדשא של הפארק דה פראנס.
