ברור שזה גם ה"כמה", אבל היופי זה בעיקר ה"איך".
איך הוא עושה את זה? איך היריבה, המסגרת, הליגה, הטורניר והשלב לא רלוונטים.
זה כמו להיכנס למועדון ריקודי קרחאנה של טכנו עצבני (כזה מתחילת שנות ה-90, כן...) של היסטריית אנרגיה עד אבדן חושים, אבל כשלאוזניך אזניות המנגנות מוסיקה קלאסית ואתה לצליליה בתנועות בלט.
עניין של קצב, שליטה, "סוואג" והנאה מושלמת וחסרת מאמצים ממה שאתה עושה.
אז לוקה דונצ'יץ'.
אם זה ימשיך כך, יש מצב שהוא ינטוש את הכדורסל לטובת ענף אחר, כי את זה שבו הוא מככב הוא ימצה בעוד שנתיים-שלוש. מפני שכבר בגיל 22, הוא יכול לשאול את עצמו: "זהו? זה מה שיש למשחק הזה להציע? מה, יש קבוצה או נבחרת שאני לא יכול להיות דומיננטי מולה? יש שומר שאני לא יכול לעשות עליו סל? יש טווח זריקה רחוק מדי עבורי? ישנה סיטואציה או מעמד שיכול לערער את הביטחון שלי? לא יודייייע קלאסי". (נראה מי יצליח לומר את המילים האחרונות שכתבתי בסלובנית)!
טוב, רגע, בואו ניקח קצת מרחק ונחשב מסלול:
יש לו עדיין למה לשאוף. מדליה אולימפית על הצוואר, מוזהבת כמובן, היא אולי גאוותו הגדולה ביותר וגדול הישיגיו של כל ספורטאי. כמובן שתואר אלוף מהליגה האמריקאית יהיה יותר ממדהים, גם מבחינת הרזומה. אבל לא רק שאליפות NBA עוד אין לו, גם לגמר הוא עוד לא הגיע ואף לא לגמר אזורי. בליגה מעבר לים בה הוא משחק תארים אישיים ובעיקר קבוצתיים לא באים בקלות, אם בכלל, גם למנוסים ממנו, ולעיתים גם למוכשרים ממנו (למרות שאת אלה, נכון להיום, אפשר לספור על כף יד אחת).
מצד שני הוא בסך הכל בן 22, אחרי 3 שנות NBA ואחרי שהשיג עד גיל 19 (!!!) את כל התארים האישיים והקבוצתיים הנחשבים לשחקן אירופאי. אלוף היורוליג (עם ריאל מדריד ב 2018), אלוף אירופה לנבחרות (עם סלובניה ב 2017) - MVP בשני המפעלים הללו. אלוף ספרד 3 פעמים, השחקן הצעיר המצטיין בליגה הספרדית ב-2017 כשב-2018 הוא גם ה-MVP הצעיר וגם הבוגר וגם בכלל! רוקי השנה ב-NBA, פעמיים אולסטאר כשבשתי ההופעות שלו נבחר לחמישייה הראשונה, באנקר בכל הרכב שתבחרו, יש שיגידו אחד מחמשת השחקנים הטובים בעולם.
אולימפיאדה? יאללה, תביאו: משחק ראשון שלו במשחקים הללו הספיק לו לשבור את שיא הנקודות שלו מה-NBA שעמד על 46, עם 48 ועוד מול ארגנטינה משופעת שחקני ה-NBA שלה, ואחרים שמאיישים את קבוצות הצמרת של היבשת האירופית. 14 משחקים ללוקה במדי הנבחרת הסלובנית – 14 ניצחונות. מושלם. ברור.
אין מה להרחיב שוב על הוורסטיליות של הבחור, הקליעה האבסולוטית, הפוסט-אפ, ראיית המשחק, יכולת המסירה, השימוש בגוף, השליטה בכדור. אחד כזה מגיע לעולם הכדורסל פעם בדור וחצי, שניים. יש עוד הרבה מוכשרים וטובים, אבל על דונצ'יץ' נשוב ונאמר כבר עכשיו וכל משחק מחדש: "לא היה כדבר הזה". כי מעבר לכישרון וליכולת – מעל לוקה יש את הבייגלה הזה, כשרוח אלוהית לא מפסיקה ללטף אותו. עד כדי כך.
לא היה גארד גדול ודומיננטי כמוהו מאז מג'יק ג'ונסון, לא היה שחקן יעיל כל כך ביחס לאתלטיות שלו מאז לארי לג'נד בירד, לא נתקלנו בדומיננטיות כזו בכל אספקט התקפי של הענף מאז שהתוודענו ללברון המלך ג'יימס ולא פגשנו בשחקן עם סטייל כל כך אלגנטי מאז מייקל דה גואט ג'ורדן.
וכשרוב הקריירה ושנות הפריים שלך עוד לפניך, והכינויים הנצמדים אליך הם "קסם", "אגדה", "מלך" ו"הגדול מכולם" – אז... בקיצור, הבנתם.
