אולימפיאדת טוקיו נפלה על המין האנושי אחרי שנה מאתגרת. המקום שאליו הגיעו בני האדם, כל ארבע שנים, כדי למדוד את קצה גבול יכולתם, עמד בצילו של אירוע אחר, גדול בהרבה, שבחן את אותן גבולות ממש. במובן הזה, כולנו היינו צריכים לרוץ משוכות במירוץ החיים, או לקפוץ בבריכה בזמן הנכון. לא רק הספורטאים שעל המסך.
הרבה דברים השתנו באולימפיאדה הזאת: הקהל נעלם, טקס הפתיחה היה חגיגי הרבה פחות, יש מי שאומר שאפילו הספורט נפגע. אבל דבר אחד שלא השתנה - הספורט היה ונשאר המטאפורה המושלמת לחיים. כמו, למשל, במקרה של סימון ביילס.
ביילס הגיעה למשחקים האלה עם חתיכת מעמסה על הגב. לא רק מצד אומה אמריקאית שלמה שראתה בה גיבורה, ותרבות שרואה בניצחון את חזות הכל (לא רק בספורט); אלא גם מצד שאר העולם. בטורניר שממנו נעדרו שמות כמו לברון ג'יימס או רוג'ר פדרר, כשיוסיין בולט ומייקל פלפס הם נחלת העבר - אולי למעט נובאק ג'וקוביץ' (או לוקה דונצ'יץ' - כן, עדיין לא נרגעתי), היא היתה "הכוכבת" היחידה. השם הגדול היחיד שנותר, שהיה צריך לספק את מנת הזוהר למשחקים. את ה"היילייטס" שכולנו נראה.
אבל מה קורה כשאתה לא יכול לספק את התוצרת? מה קורה כשהראש, והלב, לא מסוגלים לעמוד בציפיות של כל העולם?
באחת הפרסומות הזכורות היטב של לברון ג'יימס, זו שהופקה לאחר המעבר המתוקשר (ומעורר המחלוקת) שלו למיאמי, הוא שואל את השאלה המנצחת - "should i be who you want me to be?". כלומר, האם אני צריך להיות מי שאתם רוצים שאהיה? האם תפקידו של הספורטאי הוא לממש את עצמו, או לשחק את התפקיד (שעליו הוא מתוגמל היטב) במשחק שקבעו אחרים?
וכשסימון ביילס עמדה, ברגע אחד, ואמרה ש"אינה יכולה עוד" - לפחות באותו הרגע, היא סיפקה את התשובה. זה בכלל לא משנה אם היתה פציעה או לא היתה פציעה - כל עוד היא לא יכולה היתה לעשות את המיטב שלה, היא לא רצתה להיות שם בכלל. ובכך, היא עשתה שירות גדול - לא רק לצופי הספורט, אלא גם לכלל האנושות.
דוגמא נוספת קיבלנו קרוב יותר לבית: זה קרה אחרי שאבישג סמברג, בסך הכל בת 19, הפכה לגיבורה כשזכתה במדליית הארד בטקוואנדו. ברגע אחד אותנטי, היא אמרה שהחלום שלה - הוא, לצד ההצלחה הספורטיבית, גם להיות מוצלחת מאוד ברשתות החברתיות. ועל כך היא הותקפה - בדיוק על אותה הדילמה: האם היא צריכה להיות מי שאתם רציתם שתהיה? או שהיא תהיה מי שהיא?
וזה מה שהאולימפיאדה הזאת הזכירה לנו: אנחנו אוהבים את הספורטאים האלה, *בגלל* שהם בני אדם. מורכבים ולא מושלמים, אנושיים ולא רובוטיים - אמיתיים. גם אם הספורט בשנים האחרונות עבר למחוזות הפיפ"א, הפרו והמנג'ר - כאלה שהפך את הספורטאים לחיילים על לוח השחמט, בסופו של דבר, אנחנו מתאהבים באנשים האלה בגלל שהם אנשים. במיוחד במשחקים האולימפיים.
ביילס וסמברג הזכירו לכולנו שבני אדם לא יכולים, וגם לא צריכים, לעבוד על אוטומט. שאת כללי המשחק אנחנו אלה שקובעים, ולא אף אחד אחר. שאת סוף המחזה רק אנחנו יכולים לכתוב. שהתשוקה והאהבה שאנחנו מכניסים בדברים שאנחנו עושים, הם חשובים לא פחות מהתוצאה, או מהמדליה שנקבל בסוף הערב. ושלפעמים, גם פנומן - או סופרמן - יכול לעצור, ולהרגיש שזה לא הזמן שלו.
כולנו עברנו שנה קשה. שנה שבה היינו צריכים להתמודד לא רק עם הציפיות, אלא גם עם עצמנו - עם היכולת שלנו להגיע יותר רחוק ממה שאנחנו חושבים, להתמודד עם הנפש שחטפה מכה לא פשוטה, לא פחות מאשר עם העולם שבחוץ. ביילס, ברגע הזה, היתה לא רק ספורטאית גדולה, אלא גם בן אדם גדול.
וזה רק יהפוך את הניצחון הבא למתוק הרבה יותר.
