01:10 שעון טוקיו, אני תוהה אם סימון ביילס כבר חזרה לחדר שלה בכפר האולימפי. הורידה את הגומיה הלוחצת מהשיער, שטפה פנים, נשכבה על המיטה ולקחה נשימה עמוקה. זה היה יום ארוך. אולי היא רק רוצה שאמא שלה תלטף לה את הפנים, תרגיע אותה, ותגיד לה שהכל יהיה בסדר. אני יודעת שזה מה שאני הייתי רוצה, אם באחד הרגעים הכי גדולים של הקריירה שלי, הייתי מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת לעלות לשם.
זה מה שהיא אמרה למאמנת שלה, וזה מה שהיא הסבירה לתקשורת אחרי שעות שבהן היו שמועות וחוסר ודאות לגבי האירוע שהימם את העולם: הכוכבת מספר אחת של המשחקים, המתעמלת הגדולה בכל הזמנים, פורשת אחרי תרגיל אחד מהתחרות הקבוצתית.
ביום חמישי, ראיתי אותה באימון הפודיום, החזרה הגנרלית לתחרות. כמו בטלויזיה, כך גם בחיים האמיתיים, היא נראתה לא אנושית. ריחפה באוויר לגבהים שלא ייאמנו, כל העיניים עליה, כולל שידור ישיר של האימון על ידי הצוות של nbc. הרגשתי, כמו שאר העולם, שהכל קטן עליה. שזה ממש ברור שהיא באה לפה לטוקיו כדי לתת הצגה אחת אחרונה לפני שהיא פורשת
אבל היום התברר, שזה לא כל כך פשוט. לא פשוט בכלל. ביילס יצאה לתקשורת הערב ואמרה: ״צריך לשמור על הנפש ולא לצאת ולעשות את מה שהעולם רוצה״. איזה משפט חכם. כמה קשה להגיד אותו בפני עצמך. כמה קשה להגיד אותו לעולם. אם נדמיין את עצמנו, האנשים הפשוטים שלא יודעים לעשות סלטות באוויר, אלא סתם צריכים ללכת לעוד יום בעבודה.
כמה פעמים במהלך חיינו היה לנו קושי נפשי וניסינו להתעלם ממנו. להדחיק אותו. לא להראות חולשה למי שסביבנו. שוחקים עצמנו עד דק רק כדי לעמוד בציפיות של הבוס. והנה מגיעה סימון ביילס, ואומרת לכל העולם: הבריאות המנטלית יותר חשובה. בשנים האחרונות חלה מהפיכה בכל השיח סביב בריאות הנפש, והיא עדיין אינה מספקת. עדיין קשה לנו להבין את מי שמתמודדים עם דיכאון וחרדה. לא מבינים איך מי שסובל מדיכאון לא מסוגל לצאת מהמיטה. לא אמפתיים לקושי של קולגה להתמודד עם העברת מצגת בישיבת מנהלים.
כאילו הנפש היא בשליטה יותר מאשר פציעה גופנית. כאילו אנחנו יכולים להחליט שאנחנו מרגישים טוב עכשיו, למרות שאנחנו מרגישים ממש רע. כאילו אנחנו יכולים להגיד ללב - תפסיק לפעום כל כך מהר, ולגוף להפסיק להזיע, ומה קורה עם הנשימות המהירות ולמה את לא מצליחה לדבר כמו שצריך במבחן בעל פה.
הרי אם ביילס הייתה נפצעת בקרסול, העולם לא היה כל כך בהלם. אוקיי, נפצעה בקרסול, נחיתה לא טובה קורה. אבל במקרה הזה, הנחיתה הלא טובה הייתה של הנפש. ביילס כבר חשפה בעבר וגם ממש לפני יממה, עד כמה קשה לה להתמודד עם הלחץ. כואב הלב לשמוע שההנאה נעלמה לה מההתעמלות. הרי כל כולה נראית חדווה אחת גדולה של תנועה וריחופים. היא האידאל. ואם היא מתרסקת, מה יהיה עלינו?
אני לא יכולה לעלות לשם. המשפט הזה שלה למאמנת, פשוט לא יוצא לי מהראש. בא לי פשוט לחבק אותה, כמו שחברותיה לנבחרת חיבקו אותה. אף אחד לא יודע מה יקרה בימים הקרובים והאם ביילס תחליט להתמודד בתחרות האישית או שמא תעדיף להמשיך לטפל בעצמה.
כך או אחרת, מבחינתי היא כבר הגיבורה של המשחקים. היא לא מסתתרת מאחורי ״פציעה״ כמו שטענו תחילה בנבחרת, אין לה ״קלקול קיבה״ קשה כמו שהיה לרונאלדו הברזילאי בגמר גביע העולם 98׳. היא יוצאת באומץ ומספרת על הקשיים שלה. הגוף שלה אולי יודע לרחף באוויר, אבל הראש שלה משאיר אותה חזק בקרקע.
