קשה אפילו לתאר את ההישג שרשם היום (ראשון) ארטיום דולגופיאט. הייתי בשש אולימפיאדות, אני יודע מה רמת ההתרגשות. ראיתי את אלכס שטילוב גם כשלא שפטתי אותו בגמר. הלחץ, המתח, זה פשוט לא ייאמן איך הוא הצליח לשמור על עצמו, למרות שהתרגיל שלו בגמר היה פחות טוב מבמוקדמות.
ראינו בגמר הזה מתעמלים עצומים. הם היו אמורים להיות טובים ממנו, אבל הוא הצליח לשמור על השקט הנפשי ולעשות את הכי טוב שהוא יודע לעשות. לחשוב שיש לישראל מדליית זהב בהתעמלות זה מעבר לכל דמיון. צריך להודות למאמן סרגיי וייסבורג ולפיזיותרפיסט אדם בדיר שמלווים את המתעמלים כ"כ הרבה שנים. זה רגע היסטורי להתעמלות הישראלית, העולמית והמדינה.
היתרון של ארטיום היה בדרגת הקושי. היא היתה מהגבוהות ביותר וזה נתן לו את יתרון. הוא לקח סיכון שהביצוע יהיה פחות טוב. הציון שלו הוא ציון מדהים לגמר. כל תחרות היא בפני עצמה, והוא הצליח לעשות פחות שגיאות מאחרים ברגע האמת. גם ההכנה המנטאלית שלו היתה טובה. בכלל, מדובר בבחור שיודע להתרכז לפני תחרויות וגם לקחת אותן.
למרות הדיבורים מסביב, אי אפשר להגיד שהיתה רמה נמוכה בגמר. הקוריאני קור מתעמל מצוין, שהפעם עשה תרגיל פחות טוב, ספאטה הספרדי שמנוסה בגמרים. אוי ואבוי אם נתחיל לדבר על גמר פחות טוב.
אם לשפוט את דולגופיאט בראי ההיסטוריה, צריך לדבר על הקרב רב. הוא החליט להתמקצע על הקרקע, וזה בסדר, אבל זה גם יכול להיות מסוכן. קוהיי האצ'ימורה חשב שהוא יכול להגיע לגמר במתח ופספס את המקום במוקדמות.
כשאני מדבר על מתעמלים גדולים, אני מדבר על אלופים בקרב רב, וכך היה גם אצל אלכס שטילוב שהצליח להגיע לגמרים. אבל הוא עוד בחור צעיר והוא יראה מכוחו בהמשך.
הכותב הוא שופט בינלאומי לשעבר בהתעמלות
