שבע מדליות אולימפיות, ארבע מהן מזהב, שיאנית עולם לשעבר, מדליקת משואה ביום העצמאות. רשימת ההישגים והתארים של קרן לייבוביץ', אחת הספורטאיות הגדולות במדינת ישראל, בלתי נגמרת, אבל את השליחות האמיתית שלה היא עושה אחרי הקריירה, בהכוונה ובעזרה לספורטאים צעירים ולאנשים עם נכויות. בראיון ל"מגרש פתוח" היא מספרת על הרגעים שאחרי התהילה, אלא שנסתרים מעיני הציבור.
"אני לא נמצאת בספורט התחרותי שמונה שנים", ציינה לייבוביץ', "אני רחוקה מאוד מהעולם הזה. אני שוחה רק בים. עשיתי עשרות אלפי קילומטרים בבריכה, את הקו על הרצפה אני מיציתי לחלוטין, אני מעדיפה לראות דגים ואבנים מאשר לשמוע שריקות. ספורט תחרותי זה דבר מאוד שואב, מאוד לא בריא, לא לגוף ולא לנשמה. כשאתה נמצא בתוך תהליך תחרותי ואתה רוצה לנצח ושואף לזה והחיים שלך בנויים סביב זה, אז זו המטרה, אבל אני לא חושבת שלטווח ארוך זה משהו שבריא להישאר בו".
"אני לא מתגעגעת להיות ספורטאית תחרותית", המשיכה לייבוביץ', "אהבתי להיות בכושר, אהבתי להיות מכוונת, אף פעם לא אהבתי להתחרות. אני טובה בזה כי אני יודעת להציב מטרות ולעמוד בהן, אבל לא נהניתי מזה, ובהרבה מקומות גם נפגעתי מזה. יש הרבה מקומות שכאדם גם הספורט וגם הממסד הספורטיבי עשו לי הרבה נזקים".
"אני מלאת הבנה ואמפתיה לביילס ולאוסאקה", התייחסה לייבוביץ' למקרה של המתעמלת והטניסאית, "כספורטאי, אתה אמור לעמוד בלחצים האלה. תתפרק אח"כ. הבריאות הנפשית שלך בזמן תחרות פחות משנה. תדאג לבריאות אח"כ. אני יכולה להבין את אוסאקה שלא רצתה להיות במסיבות עיתונאים. כשלי באו והציקו עם מצלמות במהלך האולימפיאדות היה מאוד קשה ולקח לי הרבה שנים להתגבר על זה. על הקושי שזה עורר ועל הרגשות שזה עורר. זו היתה תקופה לא קלה. כשאת ספורטאית תחרותית ואת מנסה להשיג זהב ומצלמה באה ורודפת לך אחרי החריץ של הישבן בבגד ים, זה החמישה גרוש הנוספים שאת לא צריכה בזמן תחרות".
לסיום, לייבוביץ' הסתכלה באופטימיות על ההשפעה על הישגיה על הספורט ועל החברה בכלל: "ההישג העיקרי שלי זה העובדה שאתם מתייחסים לספורטאים פראלימפים. העובדה שאיאד יקבל תגמור כמו שמקבלת לינוי... זה ההישג העיקרי שלי, לא כספורטאית, כבנאדם. ספורט זה מקום של שגרירות שאפשר לקחת אותו לקידום. כשאנשים מצליחים להסתכל על ספורטאי נכה ולראות את ההישגים שלו וקצת פחות את הנכות, אז הנכות קצת פחות מאיימת ובארץ שלנו כל אחרות לא מתקבלת ונכות על אחת כמה וכמה נכות של אשה עוד פחות. אם יש דרך להקל קצת על השונות ולהיות מודלים לחיקוי לילדים עם נכויות ושהמוסדות יתחילו להבין שאדם נכה לא אומר שהוא פחות... אולי זה יוביל אותנו לתנאים נורמלים לאנשים נכים שחוסמים מסילות של רכבת".
