נתחיל מהסוף. זו הייתה התחרות הגדולה בהיסטוריה של השחייה הישראלית בכל הענפים: בבריכה, במים הפתוחים ובשחייה האמנותית. אחרי הופעה מאכזבת במשחקים האולימפיים בריו 2016, עם חצי גמר אחד בלבד של יעקב טומרקין ב-200 מטר גב, התמונה השתנתה לחלוטין בטוקיו, וענף השחייה סיים כאחד המצליחים במשלחת הישראלית, גם ללא מדליות.
התוצאות הטובות לא הגיעו יש מאין. אחרי ריו מיהרו באיגוד השחייה להסיק מסקנות, ויו"ר האיגוד, סימון דוידסון, החליט על מהפיכה מקצועית. הוא הנחית את דייב מארש האמריקאי, המאמן המעוטר של נבחרת הנשים בארה"ב, שאחראי על עשרות מדליות אולימפיות על מנת להתוות דרך חדשה וגישה חדשה.
דוידסון לא התבייש להצהיר: החזון הוא מדליה אולימפית בשחייה ישראלית. הוא ידע שזה ייקח זמן ומדובר בתהליך ארוך, אך הוא רצה שהשחיינים הישראליים יתאמנו עם הטובים ביותר ,יעזו ולא יחששו לחלום להגיע לרמות הגבוהות ביותר.
וזה מה שהשריש מארש. כל השחיינים הגיעו אליו במהלך הקמפיין האולימפי למחנות אימונים בסן דייגו והתאמנו יחד עם קבוצת העלית שלו. גורבנקו, מורד וחירותי אף התאמנו שם באופן קבוע.
במקביל, באיגוד הקימו גם את פרויקט המים הפתוחים. הפרידו בין שחייני המרחקים בבריכה והמים הפתוחים לשאר שחייני הבריכה. הבינו שהם צריכים את התנאים המיוחדים שלהם, אימונים נפרדים, דגשים אחרים, והיו גם אימונים משותפים עם שחייני הבריכה. הוחלט גם על פרויקט ארוך טווח של השחייה האמנותית. מינו את אנה טרס מספרד, אחת מהמאמנות המובילות בעולם, להיות מאמנת העל של האיגוד, במטרה שבפריז 2024 תהיה קבוצה בשחייה האמנותית.
בבריכה:
12 שחיינים ושחייניות קפצו לבריכה בטוקיו. 10 מהם בהופעה הראשונה במשחקים האולימפיים, כשהוותיקים בחבורה טומרקין, לו זו הייתה הופעה שלישית במשחקים, ואנדי מורז שהתחרתה גם בריו.
זו הייתה כאמור התחרות המוצלחת ביותר בהיסטוריה של נבחרת השחייה. בואו נדבר במספרים: 2 גמרים אולימפיים: אנסטסיה גורבנקו ב-100 מטר גבר (סיימה שמינית) והשליחים במעורב מיקס (סיימו במקום השמיני). עוד שני חצאי גמר בנוסף לגמרים: גורבנקו ב-200 מעורב אישי, אביב ברזלי ב-200 גב.
יש לא פחות מ-5 שיאים ישראליים: שיא אדיר בשליחים מעורב מיקס, עוד שיא נהדר ב-4*200 חופשי גברים, גורבנקו ב-100 גב, מורז ב-100 חופשי ודניס לוקטב ב-200 חופשי. היו גם שיאים אישיים של השחיינים, כמו למשל של רון פולונסקי וגל כהן גרומי, והרי ידוע שהמטרה של כל שחיין ישראלי הוא לעשות קודם כל שיא אישי,לשחות הכי טוב שהוא יכול בתחרות החשובה מכולן.
אין ספק שגורבנקו בלטה מעל כולם כשהפכה לאישה השחיינית הראשונה שמעפילה לגמר אולימפי והיא עלתה כאמור גם לחצי גמר נוסף במשחים האישיים (הייתה גם חלק מרביעיית השליחים מעורב מיקס). כאן גם חשוב להדגיש שבפעם הראשונה במשחקים האולימפיים שחיין ישראלי לא ויתר על משחה באותה הצגה. גורבנקו השתתפה בגמר ה-100 גב ואחרי כשעה קפצה למים שוב לחצי הגמר ב-200 מעורב, המשחה החזק שלה. אז נכון שבסופו של דבר היא לא עלתה לגמר במעורב, אבל יש כאן שינוי בגישה ובמחשבה, שכן כל שחייני העלית מזנקים לכמה משחים.
אבל מעבר לגורבנקו, שנחשבת לשם החם של השחייה הישראלית, ניתן לראות עומק בנבחרת וההצלחה במשחי השליחים מוכיחים את זה. ראינו הצלחה והתעלות אישית של שחיינים נוספים ובהחלט נראה שהעתיד ורוד.
מים פתוחים:
מתן רודיטי הדהים את כולם, כשסיים רביעי במשחה ל-10 ק"מ במים פתוחים ורשם את הישג השיא לשחיין ישראלי. הוא דורג 13 מתוך 26 שחיינים והמטרה המוצהרת הייתה להתברג בחלק העליון. רודיטי בעצמו כיוון גבוה יותר, להיכנס לשמינייה הראשונה אבל אף אחד לא חלם על מקום רביעי. גילי לוסטיג, ראש המשלחת ומנכ"ל הוועד האולימפי בישראל, אף אמר "ההישג הזה שווה ערך למדליה".
שחייה אמנותית:
עדן בלכר ושלי בובריצקי עמדו במטרה שלהן כשסיימו במקום ה-15 הכללי מתוך 22 דואטים (בסיכום שני התרגילים: החופשי הטכני). בכך, השוו את הישג השיא לדואט ישראלי, המקום ה-15, שנקבע ע"י אנסטסיה גלושקוב ואינה יופה בבייג'ין 2008.
