עם מדליית ארד ושני גמרים אולימפיים בכיס, נבחרות הג'ודו נחתה היום (שני) בישראל. למרות מספר אכזבות אישיות, בעיקר על המזרן, הצליחו בסופו של דבר נציגינו בטוקיו לסיים עם חיוך גדול על הפנים.
אורן סמדג'ה, מאמן נבחרת הג'ודו, אמר עם נחיתתו בישראל: "מ-1992 נבחרת ישראל בג'ודו מספקת את ההישגים הגדולים ביותר בספורט הישראלי ומביאה מדליות בתחרות הזאת היינו קרובים מאוד ואני חושב שעם הלב והנשמה הצלחנו בסופו של דבר לזכות. יש לנו מדינה חזקה ואיגוד חזק, ואנחנו שמחים ששימחנו את המדינה וחזרנו כגיבורים"
"נבחנים במבחן התוצאה", המשיך סמדג'ה. "אם שישה ספורטאים חוזרים עם מדליה זה הישג עצום. נלחמנו מול אריות היבשת וזה מראה איזה עומק יש לנבחרת הזאת. יש לנו ספורטאי נוסף, אורי ששון, שעשה הישג לא ייאמן של שתי מדליות אולימפיות. יש לנו נבחרת עצומה. באנו לזכות במדליות ובהתחלה זה היה קרוב ולא הלך, אבל בסוף ידענו להתעלות ואין מצב שלא היינו חוזרים עם מדליה".
אורי ששון אמר עם נחיתתו: "אין לי קול, נתתי את הנשמה מהגרון כדי שננצח. גם אלה שלא הצליחו נתנו את הנשמה. אני רואה את השמחה ואת האהבה, זאת התגשמות חלום נוספת. שתי מדליות? וואו, גאווה גדולה, להיכנס לנעליים של גל פרידמן זה מדהים. מאוד רציתי שזה יהיה באישי, אבל אני מחבק א ההזדמנות הזאת ואני חושב שזה משהו מיוחד. צריך להתרגל לזה".
"כל אחד מאיתנו עבר תהפוכות", סיפר ששון על ההכנות לקרב הקבוצתי. "כל אחד היה בבאסה שלו, אבל יום לפני התחרות התכנסנו כולם עם דמג'ה והרשקו ואמרנו שיש פה הזדמנות לעשות תיקון . הפסדתי לטדי רינר, אבל כל כך שמחתי בשביל פיטר ומוקי שנתנו הופעה מצוינת. טדי לא מנחוס, הוא אתגר. אני לוקח המון מחמש השנים האחרונות והעובדה שהגעתי לטוקיו למרות הכל. בסוף אני מסיים עם מדליה אולימפית לא משנה איך, אני חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל וזאת גאווה".
פיטר פלצ'יק על ההישג: "אני שמח שהצלחנו לעשות את זה כנבחרת, להגיע לרגע הזה של הנחת והטירוף, לכל התומכים שלנו בבית ובארץ. אני פשוט מאושר. התעטפתי בדגל, כולי צמרמורות ואני מתרגש ושמח שהצלחנו לעשות את זה כנבחרת בשביל הדגל. כל פעם שעליתי לקרב דמיינתי את האנשים בבית שתומכים בנו. כל אחד מאיתנו חווה אכזבה אישית והייתה הזדמנות לעשות את זה יחד כנבחרת, אין מאושרים מאיתנו כרגע".
שגיא מוקי לא הסתיר את התרגשותו: "אתם לא מבינים כמה חיכיתי לזה, מאולימפיאדת ריו עבדתי כל כך קשה, עשיתי הכל מהכל ורק זה היה חסר לי. אני מאושר, הולך לחגוג, להנות ולחזור לפאריס בכל הכוח".
עוד ממוקי: "ראיתם שיש עליות, ירידות ופציעות. חיכינו כל כך הרבה זמן לרגע הזה, עשינו הכל מהכל ויש פה מדליה אולימפית. עברנו הרבה דברים לא פשוטים ואני חושב שלראות את הדגל עולה חיזק לא רק אותי. הפעם זה קרה, הדגל עלה והבאנו גאווה. הראנו את הפנים היפות של מדינת ישראל. אני גאה לייצג את המדינה במיוחד בתקופות האלה שיש כל כך הרבה הכפשות. זה היה חשוב לי".
המדליסט נשאל על כמה דחיית המשחקים בשנה השפיעה, והשיב: "אין ספק שהשנה עצרה לי את המומנטום, הגעתי כאלוף עולם וכל השגרה נהרסה. אבל אני בראש המשכתי קדימה. התאמנתי בבית ולא עצרתי לרגע. עשיתי את ההכנה הכי טובה לאולימפיאדה. זה השתלם ואל תוותרו על החלומות שלכם. לא משנה מה התוצאה. חזרתי עם מדליה, אבל זה לא רק זה. אם הייתי נוחת פה בלי להיות שלם עם הדרך שלי, זה לא היה שווה".
תמנע נלסון לוי על קבלת הפנים שלה היא זכתה: "זה אחד הדברים הכי מרגשים שהאנשים הכי חשובים פה, עם החום שקיבלנו הטלפון שלי הפסיק לתפקד. זה מחמם את הלב. רק זה שהגענו לפה והצלחנו לחזור עם מדליה זה משהו יוצא דופן ועשינו פה משהו היסטורי, אני כל כך גאה וזה מטורף. המדליה? אני אביא אותה לאמא, שתעשה איתה מה שהיא רוצה".
למרות שהפסידה בקרב האישי על המדליה, שירה ראשוני חגגה את ההישג: "להצליח עם הנבחרת למרות שהייתי בצד היה דבר מטורף והרגשתי שהצלחנו לעשות את זה ביחד. השפעת הקורונה? זה משחק שאם מתחילים איתו אי אפשר לדעת. דווקא בנבחרת שלנו עבדנו כל הזמן, לא הפסקנו להתאמן וגם כשזה נדחה זה לא הרס לנו את החלום. אפילו חליתי בקורונה, אבל פשוט המשכנו. באופן אישי נתתי הכל והרגשתי הכי מדהים העולם האולמפיאדה הזאת. קשה להגיד מה חסר לי כי לא הספקתי לראות את הקרב שוב. המדליה? לא בא לי להיפרד ממנה, הלכתי לישון איתה".
