אומרים שההרגל חזק מהכל, אבל יש דברים שאתה פשוט לא רוצה להתרגל אליהם. כמו למשל ההתלהבות שניצתת כל פעם מחדש כשספורטאי ישראלי זוכה במדליה אולימפית. זה כבר קרה 12 פעמים מאז ברצלונה 92׳, ולמעט מעידה בלונדון 2012, ישראל זוכה בדרך קבע לפחות במדליה אחת. טוקיו 2020 (ולמה בעצם לא 2021?) הם המשחקים האולימפיים המוצלחים ביותר עד כה, עם מספר שיא של 3 מדליות, ועדיין, אנחנו לא מתרגלים לזכיות, מסרבים לקבל אותן באדישות - וטוב מאוד שכך.
קבלות הפנים שנערכות למדליסטים הן קצת כמו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה. יש בהן יופי בתולי, של מדינה שכמאמר שירו של דני רובס, לא מפסיקה להתרגש, שרוצה לחבק את הרגע, לאמץ אותו, לנצור אותו לעוד יום, עוד יומיים. לטרמינל 1 הצנוע מגיעים בני משפחה, חברים, מעריצים חדשים, פעילים של הענפים השונים. גם באירוע הזה אפשר לראות מי כבר היה בסרט הזה, ומי עורך הופעת בכורה. כך למשל, בקבלת הפנים לנבחרת הג׳ודו היה אפשר לראות פעילים משופשפים ומיומנים, שלטים שהוכנו ע״י בית דפוס מקצועי, לזאת לעומת ה"רוקיז״ של נבחרת השחייה שהביאו שחיינים ושחייניות צעירות, וילדים מתוקים שעשו המון רעש והניפו בריסטולים מאולתרים שבירכו את אנסטסיה גורבנקו.
הג׳ודו מפגין עליונות לא רק על המזרן אלא גם מול המיקרופונים. שגיא מוקי, אורי ששון, פיטר פלצ׳יק - כולם מרואיינים מצוינים, שיודעים היטב את מלאכת יחסי הציבור שאחרי ההצלחה. מוקי מדבר בקצב מושלם, רהוט, יודע היטב איזו כותרת תצא מדבריו; אורי ששון לא מפחד לשפוך החוצה את האופי המדבק שלו; פלצ׳יק קצת פחות מנוסה אבל לא פחות כריזמטי; וגם הלוחמות תמנע נלסון-לוי, גילי שריר, שירה ראשוני ואפילו רז הרשקו המעט ביישנית - כולן ידעו לנצל היטב את הבמה ונתנו ציטוטים שכל עורך יתקשה לבחור מהם כותרת.
בעידן הקורונה, אין כניסה לטרקלינים השונים של נתב״ג ולכן גם מסיבות העיתונאים המסורתיות בוטלו. קבלת הפנים עברה החוצה אבל קיבלה פנימה את הצד הפחות יפה בישראליות: חוסר ארגון וסדר, או במילים אחת - שכונה. זה התחיל עם חזרתה של אבישג סמברג, שרק יצאה החוצה מהטרקלין וגדודי הצלמים והכתבים כבר דהרו לעברה, כולם מחפשים את השוט המושלם, את ״הסינק״, הציטוט המנצח. על פניו, זאת החגיגיות שהתקשורת מחפשת, אבל המביט מהצד (ולא רק) לא יכול שלא לחשוב שמדובר בסצנה מביכה ומבישה. אפילו אחותה של אבישג, נעמי, לא הצליחה להגיע אליה כדי לברך אותה. ככה מקבלים את פניה של מדליסטית אולימפית? איפה הטקסיות, איפה הרשמיות, איפה הכבוד?
כמה ימים אחרי, התמונות חזרו על עצמן. בזה אחר זה יצאו חברי נבחרת הג׳ודו, רק כדי להיתקל בחומת העיתונאים שנלחמה בעצמה על ליטרת הבשר התורנית. צלמי סטילס צורחים אחד על השני, צלם וידאו אחד שכמעט מגיע לאלימות נגד קולגה מאתר אחר. בשוליים, בני משפחה, אלו שצריכים לקבל את הזכות הראשונה לקבל את פני יקיריהם, נדחקים הצידה וכמעט נרמסים ע״י ההמון התקשורתי.
הנחיתה של ארטיום דולגופיאט כבר היתה יותר מוצלחת, ממש כמו ה״פס״ האחרון בתרגיל שלו. אולי בוועד האולימפי ובנתב״ג למדו מהתמונות המבישות של הימים הקודמים, ואולי בגלל שמדובר במדליית זהב, אבל הפעם קבלת הפנים באמת קיבלה אופי של טקס. הפעם, דווקא העיתונאים עצמם, שהרגישו לא בנוח עם הסצנות הקודמות, ביקשו וקיבלו מתחם מגודר שבו הצלמים יעמדו, ועבור דולגופיאט הוכן פודיום שעליו הונחו כל המיקרופונים מבעוד מועד.
ואולם, דווקא האירוע היותר מכובד הזה, סיפק רגע אחד קטן של צביטה אמיתית. אלכס שטילוב, אגדת התעמלות, מי שסלל את הדרך עבור ארטיום בן טיפוחיו, הגיע לקבל את פניו כמו אחרון המעריצים. בשלב מסוים הוא התמקם בזווית שמעט הסתירה לצלמים, ואחד מהם, שכנראה לא זיהה אותו, צרח לעברו: ״ווואאאווו, הלווו, אתה עם השמפניה, זוז הצידה אתה מסתיר!״. כמה סימבוליות במשפט אחד, האריה הוותיק מצטווה לפנות את הבמה עבור הכפיר החדש. אבל שטילוב עשוי מחומר אחר, הוא רק הסתכל אחורה בחיוך נבוך ומייד זז הצידה מהפריים.
כיף שאנחנו לא מפסיקים להתרגש. הלוואי שפרץ השמחה הזה יהיה גם במדליה ה-30. שנראה את הדור הבא מגיע בבוקר לנתב״ג עם שלטים מאולתרים, שנייצר עוד ועוד ספורטאים הישגיים שיודעים לנצח על המזרן ולהפוך לסמלים מחוצה לו. אבל מכאן נוציא פנייה נרגשת למארגנים של קבלות הפנים: בואו נכבד את הספורטאים עד הסוף. לא לשכונה, כן לטקסים, לא לכאוס, כן לסדר וארגון. בואו נתפלל שאת הלקח כבר יהיה אפשר ליישם עם חזרתה של לינוי אשרם.
