דווקא מחוץ לאצטדיון האתלטיקה האולימפי בטוקיו, העניינים לא פחות בוערים מההישגים המדהימים של הרצים על המסלול. אלה בינתיים באו לידי ביטוי בשני שיאי עולם מדהימים בריצות ה-400 מטרים משוכות ואינספור שיאים אישיים ותוצאות שהרבה זמן לא ראינו בריצות אחרות.
יש המון מומחים, יש המון תאוריות, אבל אף אחד לא יכול לשים את האצבע על הגורם המרכזי לכל היכולת הפנומנליות האלו. הנעליים מככבות בכותרות, אבל גם המסלול החדיש, הקורונה, התחרותיות. ננסה לעשות קצת סדר בכל התאוריות שנזרקות לאוויר ובצדק.
נעליים. כדי להבין קצת יותר את מהפיכת הנעליים נחזור אחורה ל-2018. זו לא היתה השנה שבה חשבו על הרעיון לייצר נעלי ריצה לכביש עם סיבי קרבון. האמת היא שחברות כמו ריבוק עשו את זה כבר בשנות התשעים, אבל זה לא היה ממש מוצלח וגם לא כלכלי. לקראת 2018 החליטו בנייקי לייצר את הנעל המושלמת עבור רץ המרתון המושלם, אליוד קיפצ'וגה, לקראת הניסיון שלו לרדת משעתיים במרתון. הם השיקו אז את הדגם שנקרא 4% VAPORFLY, והוסיפו מחקר שהם עצמם ביצעו שמלמד שהנעל הזאת משפרת את ביצועי הריצה ב-4 אחוזים בגלל סיבי הקרבון שמתכווצים בזמן הנחיתה של הרגל ומקפיצים אותה בחזרה למעלה. כלומר, הנעל עוזרת לנו משמעותית לרחף באוויר יותר מכל נעל אחרת.
בהתחלה היו כאלה שחשבו שזה נראה כמו תרגיל שיווקי, אבל כל מי שהשתמש דיווח על שיפור בריצה על כביש, ובטופ העולמי התוצאות דיברו בעד עצמן ורוב רצי המרתון המקצוענים שיפרו את התוצאות שלהם, כשבמקביל כבר החלו להישמע בעולם קולות שדיברו על "סימום טכנולוגי", כפי שקרה עשור אחד לפני עם חליפות השחייה המציפות.
אבל במקרה הזה אי אפשר היה לעצור את כדור השלג. חברות אחרות החלו להשתמש בטכנולוגיה הזאת בנעלי הכביש, ואז היא הגיעה גם לנעלי הספייקס, אותם נעליים עם נעצים שבהן משתמשים במסלולי האתלטיקה.
בהתאחדות האתלטיקה הבינלאומית נבהלו מאותם קולות של "סימום טכנולוגי" וקבעו נהלים לכל נושא הנעליים. בשורה התחתונה הם החליטו להגביל את גובה הסולייה בכל נעל כדי שפלטות הקרבון שמחדירים לתוך הסוליה לא יהיו גדולות מדי וכך לא ישפרו את הביצועים באופן משמעותי. נקבע שבריצות הספרינט יאפשרו סוליה בגובה של עד 20 מ"מ ובריצות בינוניות ומעלה עד 25 ס"מ. כמה מהחברות הגדולות נאלצו לשנות מעט את הדגמים שלהם וליישר קו עם הנהלים החדשים. ואז הגיעו המשחקים האולימפיים בטוקיו.
המסלול. ובהמשך לנושא הנעליים, כאן חשוב לציין: וורהולם, מקלופלין, תומפסון ואחרים רצו עם נעלי הקרבון עוד לפני כן. במקרה של וורהולם למשל, הוא רץ חודש לפני המשחקים ושבר בפעם הראשונה את השיא העולמי ב-400 מטרים משוכות עם 46.70 שניות כשהוא נועל את אותו זוג נעלי פומה שפיתחו עבורו המהנדסים של קבוצת הפורמולה 1 מרצדס.
יכול מאוד להיות שכשהוא יחזור להתחרות ממש בקרוב בסבב ליגת היהלום, לא נראה אותו מתקרב לתוצאה של 46 שניות ומטה, כי אחד הגורמים העיקריים לריצות המהירות יותר הוא המסלול עצמו ולאו דווקא הנעליים. צריך להבין, ברוב המקרים תראו את האתלטים הטובים בעולם רצים על מסלול חדש לגמרי רק במשחקים אולימפיים או באליפויות העולם. החלפה של מסלול ריצה עולה הון תועפות, והאצטדיונים המפוארים שמארחים תחרויות בליגת היהלום או תחרויות גדולות אחרות לא מחליפים את המסלול כל שנה.
יכול להיות שגם במקרה הזה חברת "מונדו", שהיא המובילה בעולם במסלולי אתלטיקה, מנצלת את התוצאות המטורפות לצורך שיווק, אבל בהחלט אפשר לשקול ברצינות את דבריו של מתכנן מסלול הריצה בטוקיו, אנדראה ולאורי, שהסביר שהפעם בנו מסלול דק במיוחד, בעובי של 14 מ"מ, ולטענתו הוסיפו שם עוד גרגירי גומי שיוצרים אפקט של החזרת אנרגיה לרצים.
במילים אחרות, כשאתם שומעים פרשנים או את האתלטים עצמם שאומרים שהמסלול הוא מהיר במיוחד, קחו אותם ברצינות.
הבידוד. עוד גורם חשוב. אפשר לומר שזו הפעם הראשונה בעידן המודרני שבה אנחנו צופים באתלטים הטובים בעולם מתכוננים למשחקים האולימפיים 5 שנים במקום 4 ונהנים משנה טרום אולימפית רגועה, ללא עומס של תחרויות וגם ללא הזדמנויות לעשות יותר מדי דברים שלא קשורים בספורט, בדיוק כמו שכל מאמן היה רוצה. הם הקדישו את 2020 לאימונים הכי יעילים שיכלו, לשיפור טכניקה, התאוששות, מנוחה, טיפול בפציעות ובפגיעות קטנות שעלולות להוביל בפציעות. לכולם היה זמן לעשות אתחול מחדש לגוף שסופג כל כך הרבה, במקרים רבים יותר מדי כי כמו שאנחנו מכירים בכל ענף ספורט - הקריירה היא קצרה וצריך להספיק כמה שיותר.
היריבות. במקרה של קרסטן וורהולם ובנג'מין ראי בריצת ה-400 מטרים משוכות, כל אחד מהם קבע לפני טוקיו תוצאה מטורפת, אבל התחרה בעיקר נגד עצמו. המפגש בין השניים על המסלול בטוקיו היה הראשון ביניהם השנה. אין שום ספק שזה הוציא מכל אחד מהם עוד כמה אחוזים טובים, אולי אפילו יותר מה-4 אחוז של נעלי הכביש של נייקי.
