השנה האחרונה הייתה הגדולה והטובה בקריירה של הטניסאי בכיסאות גלגלים גיא ששון. הוא הגיע לגמר אליפות אוסטרליה, זכה ברולאן גארוס והגיע לשיא עם זכייה במדליית ארד במשחקים הפראלימפיים בפריז. אבל מאחורי ההישגים הללו עומדת מאמנת, עופרי לנקרי, שבשנים האחרונות הפכה אדם שסירב לשבת על כיסא גלגלים בהתחלה, לספורטאי עטור הישגים וגאווה לאומית.
בראיון ראשון ל-N12 היא מספרת על מהלך חייה שהוביל אותה לקריירת אימון כבר בגיל 21, ההתנסות במשחק בכיסא גלגלים בכדי להבין טוב יותר את המשחק, הרגע בו הבינה שהחניך שלה זכה במדליה אולימפית, העתיד והמסר שהיא שולחת לכל אישה בישראל שחושבת שהשילוב בין קריירה תובענית לאימהות הוא לא אפשרי.
עופרי לנקרי החלה את דרכה בעולם הטניס בגיל 5 במועדון הטניס בקריית ביאליק. בגיל 15 עברה להתאמן במרכז הטניס והחינוך רמת השרון מתוך רצון להעמיק בתחום ולהתחרות בטורנירים בינלאומיים. במהלך שנותיה בארגון מרכזי הטניס והחינוך בישראל, היא נחשפה לתרבות של השקעה, מסירות ומקצועיות, שהיוו עבורה לא רק בסיס מקצועי כשחקנית אלא גם הכשרה מעמיקה כמאמנת. המרכזים העניקו לה את הכלים והכישורים שלקחה עמה לעולם האימון, כולל בפיתוח מודלים חדשניים בתחום.
לנקרי בת ה-33 שיחקה טניס מקצועני כבר כשהייתה בת 18, אך דווקא בעונת הפריצה שלה, כשזכתה בטורנירים והגיעה לדירוג שיא – נאלצה לפרוש: "פשוט לא היה לי כסף לתחזק את הקריירה. קריירת טניס דורשת המון השקעה. אמא שלי מורה, אבא ראש עיר ולא מרוויח הרבה. היה לי קשה להשיג ספונסרים. אבא שלי פשוט אמר לי שאין כסף, אין יכולת להמשיך לתחזק אותי. ידעתי לאורך השנים שלהורים שלי אין כסף לתחזק את זה והיה לי ברור שהרגע הזה יגיע. קיוויתי לפרוץ ולהרוויח, אבל זה לא קרה".
איך החלה קריירת האימון שלך?
"די מהר עברתי לאמן. בהתחלה אימנתי שחקנים עומדים, בעיקר בני נוער. אחרי כמה שנים חיפשתי את עצמי ומשהו שיאתגר אותי, וחבר אמר לי שראה מודעה באתר של איגוד הטניס וזה יכול להתאים לי. זו הייתה מודעה על אימון בעלי נכות. על ההתחלה זה מאוד עניין אותי. התאהבתי בנושא הזה בשניות. בהתחלה אימנתי ילדים ומבוגרים עם מוגבלויות ואז עברתי לבוגרים. חשוב להבין שיש המון סוגים של נכויות והמון קטגוריות, ככה שהמגוון הוא עצום".
לא מוזר או קשה לאמן מישהו בעל מוגבלות, כשאת בעצמך לא כזאת ולא יודעת את ההתמודדות בדיוק?
"הרבה שואלים אותי אם עשיתי קורסים או השתלמויות בנושא. אז לא. יש כמה שעות בקורסים כלליים של אימון על אנטומיה ודברים כאלה, אבל לא משהו ספציפי על נכויות. הלכתי עם האינטואיציה. למדתי תוך כדי צפייה בשחקנים אחרים. הייתי מסתכל על איזה כיסא יש לכל אחד, מה הטכניקה, איפה קושרים את המחבט. ככה למדתי להתאים סגנונות משחק לשחקנים שונים. כמובן שהתנסיתי לא מעט במשחק בכיסא גלגלים. זה היה מאוד מעניין. כאנשים עומדים הפעולה הטבעית היא להפעיל את הרגליים ועל כיסא פשוט אי אפשר. זה גורם לדפוסי חשיבה שונים. חשוב להתנסות".
איך הכרת את גיא?
"לא הרבה אחרי הפציעה שלו הוא הגיע למועדון הטניס שאימנתי בו כדי לראות איך הוא משפר את עצמו. בהתחלה הוא אמר שכיסא לא מתאים לו, רצה לעמוד. אבל הוא הבין את החשיבות של לשבת על כיסא. הקליק בינינו היה מיידי והתחלנו לעבוד יחד, בהתחלה על בסיס די התנדבותי מבחינתי. התחברנו יותר ויותר תוך כדי משחקים ותחרויות. אחרי אולימפיאדת טוקיו הוא החליט שהוא עובר לארה"ב כדי להתמקצע עוד יותר. אמרתי לו בהתחלה שהוא צריך למצוא שם מאמן אחר. אבל הוא התעקש שהוא רוצה להמשיך איתי. אז ככה התחלנו לעבוד מרחוק".
איך מצליחים לאמן מישהו בענף ספורטיבי בלי להיות לידו?
"הייתי בונה לו תכניות והוא היה מצלם את האימונים. היינו רואים את הצילומים יחד והייתי אומרת לו מה יותר טוב ומה פחות טוב. היינו עושים גם לייב מאימונים. די מהר הוא עבר מקטגוריית 'אופן' לקטגוריית 'קוואד' ואז הוא גם התחיל להצליח יותר, מה שהיה מאפשר לנו להיפגש יותר ויותר בתחרויות. הגענו למצב שאני מבינה אותו בלי לדבר. הוא היה אומר לי משהו, ואני הייתי עונה לו על משהו שהוא לא אמר והבנתי בין השורות".
נשמע שהקשר שלכם מאוד חזק.
"המקרה שלנו הוא מקרה שלא קורה הרבה אנשים שהיה בינינו פשוט קליק מיידי. בגלל שאני באה מהתחום ההישגי, תמיד כשאני רואה מישהו הישגי עם שאיפות זה מדליק אותי מהמקום המקצועי וככה בדיוק הוא היה. הוא ראה את הטניס ומיד ידע לאן הוא רוצה להגיע. היה לו אמון עיוור בי וזה הבסיס של מאמן ושחקן. כשהוא התיישב על הכיסא והתנסה בזה מיד הוא הבין שזה יהיה האורח חיים שלו ושהוא מכוון לטופ של הטופ".
ואז מגיעים המשחקים הפראלימפיים בפריז. כמה התרגשת? כמה היית לחוצה?
"התחושה של מדליה הייתה באוויר. אני יכולה להגיד שאפילו כיוונו לזהב. עשיתי שמיניות באוויר כדי להיות אתו כמה שיותר בחו"ל כי רצינו ללכת על זה בכל הכוח. התכוננו מצוין לתחרות הזאת וזה ניכר בזה שזכינו ברולאן גארוס, שהתקיים באותו מקום של המשחקים הפראלימפיים. אבל ידענו שהמשחקים עצמם יהיו משהו אחר לגמרי. זו התרגשות אחרת והרבה יותר גדולה. פתאום האירוע הרבה יותר גדול. עכשיו זו מדליה עבור המדינה, הקהל עם דגלי ישראל. זה מדהים".
אבל הדרך של ששון למדליה לא הייתה פשוטה בכלל. הוא הפסיד בחצי הגמר, למרות שהוביל בשתי המערכות, ו"ירד" לקרב על הארד, נגד יריב טורקי. במשחק על הארד הוא הפסיד 7:5 במערכה הראשונה והיה בפיגור 4:1 בשנייה, מרחק שני משחקונים מהפסד וסיום המשחקים ללא מדליה כלל, אלא שאז הוא התעלה, ביצע קאמבק מטורף, ניצח 11 מ-12 המשחקונים הבאים, בדרך למדליה מרגשת.
"הרגשתי שהמשחק הזה הולך להיות בעייתי", מספרת לנקרי. "אני מכירה את גיא וראיתי בשפת גוף שלו שיהיה אתגר גדול. שאלו אותי הרבה פעמים מה אמרתי לו תוך כדי המשחק כדי לצאת מהפיגור שהוא היה בו, אבל רק אמרתי לו להירגע ולחשוב על כל האימונים. בלי לחשוב על איך המשחק נגמר. פיקסתי אותו. ככה הוא עשה את הקאמבק הגדול במשחק הזה וזכה בארד".
איך הרגשת ברגע שגיא זכה? ואז הניף את הדגל?
"וואו. קודם כל זו הייתה הקלה. הגענו כשהיעד הוא מדליה. הייתה לי המון גאווה בגיא שהוא הצליח להתעשת על עצמו בסיטואציה מאוד מורכבת. הייתי גאה בו על המשחק הזה ועל כל השנה שהוא עבר. זו הייתה שמחה אדירה להביא עוד מדליה למדינה. מאוד מרגש".
אתם ממשיכים יחד לעוד אולימפיאדה?
"שאלה טובה. תמיד אחרי האולימפיאדה יש רגיעה. חזרה לתלם ולחשוב מה הלאה. אנחנו מדברים וממשיכים לעבוד יחד, אבל אני לא יודעת עדיין אם אני ממשיכה אתו לעוד משחקים. צריך לזכור שאנחנו גם חלק ממערכת גדולה וכולם מנסים להבין איך ממשיכים".
יש לך הסבר למה בטניס אנחנו מצליחים הרבה יותר בתחום הפראלימפי מאשר האולימפי?
"יש פה הרבה משתנים. קודם כל כמות הספורטאים. באולימפי יש הרבה יותר שחקנים. זה אומר שהתחרות יותר גדולה. אני גם חושבת שהמנגנונים המקצועיים פה בארץ לא בנויים כדי למצוא את הטופ שבקצה. אני מאמינה שזה צריך להיות אחד על אחד והספונסרים צריכים להיות הרבה יותר מעורבים. בלי ספונסר קשה מאוד להתקדם. אם חושבים על שחר פאר, היא הגיעה למצב שהיא מרוויחה הרבה מטניס ואז יש לה שקט לעבוד. כמו בהרבה ענפים אחרים, לא משקיעים מספיק. אין פה מערכת שבנויה נכון".
מה המטרה שלך?
"כרגע אני ממשיכה לאמן עוד ספורטאים בארץ, אבל חשוב לי להעביר מסר למאמנות ולנשים. בסוף, קצת מסלילים לנו את הדרך. כשאנחנו רוצות להיות ספורטאיות או מאמנות אומרים לנו שאנחנו צריכות זוגיות וילדים. מבחינתי הייתי רוצה שאם מישהי רואה אותי שהיא תדע שאני עם תינוקת בת 3 וחצי ועוד תינוק בן שנתיים ואני עושה את זה. בעלי נשאר בארץ עם הילדים ואני בשנה האחרונה עשיתי משהו כמו 100 ימים בחו"ל. אז לא לוותר על החלום, זה אפשרי. אפשר למצוא את הבאלאנס בין הקריירה לבין החיים האישיים".