אמנם אנחנו מציינים שנה ל-7.10, אבל המלחמה לא נעצרה באותו יום. "חרבות ברזל" רק יצאה לדרך באותו יום וגבתה קורבנות רבים, ביניהם ריף הרוש ז"ל. ריף נפל במהלך סיור בדרום רצועת עזה יחד עם שלושה מהחברים שלו. במסגרת פרוייקט מיוחד של ערוץ הספורט לציון ה-7.10 סיפר אביו על האהבה של בנו לריצה ועל המרתון שיקדיש לזכרו.
"ריף נהרג מכדור אחד שחדר ממש מתחת ללב, הסתובב לו בתוך הגוף ויצא החוצה ונתקע בקרמי מאחורה", שחזר אבי הרוש, "מה שהיה הכי חשוב לי אז, אולי גם היום אבל זה כבר לא כל כך משנה, שריף לא סבל, שמהירייה הזו הוא לא מצא את עצמו מתחנן או קורא לאמא שלו. התמוטט במקום, לא הרגיש כלום. ניסו להציל אותו, אבל איפשהו מחוץ לעזה במסוק קבעו את המוות שלו. זהו, בשבע דקות לשש ביום שבת דפקו לנו על הדלת. פה נגמר הסיפור עם ריף והתחיל סיפור אחר".
"השבת האחרונה שראינו אותו היה ממש שבוע לפני שהם נכנסו לעזה. היה מכתב A4 מקופל והוא כתב בכל חלק משהו, קיפל, כתב עוד משהו, קיפל וקיפל. אני הוצאתי את זה לפני הכביסה, ראיתי רק את השורה הראשונה ואמרתי: `זה מכתב שצריך להיות אצלי`. מיד אחרי שהוא נהרג הלכתי ופתחתי את זה. חשכו עיניי. לא ידעתי מה העומק של הדברים שהוא כתב שם. בין היתר, הוא כתב למה הוא מסכן את החיים שלו: `עשו את זה לפניי, יעשו את זה אחריי, בשביל אותה מבוגרת שאומרת לי תודה ובוכה. אני מוכן לסכן את החיים שלי`. עד היום לא ברור לי למה הוא רשם דברים כאלו".
אבי סיפר על התכונה שהיתה אצל ריף לקראת הריצה של אביו במרתון ניו יורק: "ריף תמיד עשה, תמיד דאג לעשות ספורט, הוא אהב תמיד לרוץ, הוא התאמן בתנועת "חמש אצבעות" בעמק יזרעאל, אני התחלתי לרוץ ועשיתי מרתונים ו`איש ברזל` ואיכשהו זה גם נדבק לריף. בשנה שעברה איכשהו נבחרתי לרוץ עם `שלוה` במרתון ניו יורק, ריף ידע מזה ואחרי שהוא נהרג החלטתי שאני לא... החלטתי לוותר על זה. ואז ביום השלישי או הרביעי של השבעה, אחד מהחברים שלו לצוות שאל אותי: `מה עם ניו יורק?`. לא כל כך הבנתי למה הוא שואל אותי ואמרתי לו, `מה הקטע?`. התברר שיומיים לפני שריף נהרג, הם שמרו ביחד בעזה ודיברו כמה הם אוהבים לרוץ וכמה ספורט עושה להם טוב וריף, חצי מהשמירה דיבר עליי ועל המרתון וכמה הוא מבסוט והבנתי שאני לא יכול לוותר על זה. חזרתי לרוץ ומן הסתם המרתון הזה יוקדש לריף ול`שלוה`".
"השלב הזה, לדעתי, זה השלב הכי גרוע, הכי קשה, זה שלב הגעגוע, זה לא נתפס", סיכם בשברון לב אבי, "החוסר של ריף, זה לא משהו שאני חושב שאי פעם ישתנה או ישתפר, אבל עם כל הדבר ההזוי הזה, אנחנו כמשפחה, בחרנו להמשיך לחיות על כל מה שזה אומר. אני חושב שזה הדבר הכי נכון. חבל שזה קרה, פספוס. פספוס".
"ריף נהרג מכדור אחד שחדר ממש מתחת ללב, הסתובב לו בתוך הגוף ויצא החוצה ונתקע בקרמי מאחורה", שחזר אבי הרוש, "מה שהיה הכי חשוב לי אז, אולי גם היום אבל זה כבר לא כל כך משנה, שריף לא סבל, שמהירייה הזו הוא לא מצא את עצמו מתחנן או קורא לאמא שלו. התמוטט במקום, לא הרגיש כלום. ניסו להציל אותו, אבל איפשהו מחוץ לעזה במסוק קבעו את המוות שלו. זהו, בשבע דקות לשש ביום שבת דפקו לנו על הדלת. פה נגמר הסיפור עם ריף והתחיל סיפור אחר".
"השבת האחרונה שראינו אותו היה ממש שבוע לפני שהם נכנסו לעזה. היה מכתב A4 מקופל והוא כתב בכל חלק משהו, קיפל, כתב עוד משהו, קיפל וקיפל. אני הוצאתי את זה לפני הכביסה, ראיתי רק את השורה הראשונה ואמרתי: `זה מכתב שצריך להיות אצלי`. מיד אחרי שהוא נהרג הלכתי ופתחתי את זה. חשכו עיניי. לא ידעתי מה העומק של הדברים שהוא כתב שם. בין היתר, הוא כתב למה הוא מסכן את החיים שלו: `עשו את זה לפניי, יעשו את זה אחריי, בשביל אותה מבוגרת שאומרת לי תודה ובוכה. אני מוכן לסכן את החיים שלי`. עד היום לא ברור לי למה הוא רשם דברים כאלו".
אבי סיפר על התכונה שהיתה אצל ריף לקראת הריצה של אביו במרתון ניו יורק: "ריף תמיד עשה, תמיד דאג לעשות ספורט, הוא אהב תמיד לרוץ, הוא התאמן בתנועת "חמש אצבעות" בעמק יזרעאל, אני התחלתי לרוץ ועשיתי מרתונים ו`איש ברזל` ואיכשהו זה גם נדבק לריף. בשנה שעברה איכשהו נבחרתי לרוץ עם `שלוה` במרתון ניו יורק, ריף ידע מזה ואחרי שהוא נהרג החלטתי שאני לא... החלטתי לוותר על זה. ואז ביום השלישי או הרביעי של השבעה, אחד מהחברים שלו לצוות שאל אותי: `מה עם ניו יורק?`. לא כל כך הבנתי למה הוא שואל אותי ואמרתי לו, `מה הקטע?`. התברר שיומיים לפני שריף נהרג, הם שמרו ביחד בעזה ודיברו כמה הם אוהבים לרוץ וכמה ספורט עושה להם טוב וריף, חצי מהשמירה דיבר עליי ועל המרתון וכמה הוא מבסוט והבנתי שאני לא יכול לוותר על זה. חזרתי לרוץ ומן הסתם המרתון הזה יוקדש לריף ול`שלוה`".
"השלב הזה, לדעתי, זה השלב הכי גרוע, הכי קשה, זה שלב הגעגוע, זה לא נתפס", סיכם בשברון לב אבי, "החוסר של ריף, זה לא משהו שאני חושב שאי פעם ישתנה או ישתפר, אבל עם כל הדבר ההזוי הזה, אנחנו כמשפחה, בחרנו להמשיך לחיות על כל מה שזה אומר. אני חושב שזה הדבר הכי נכון. חבל שזה קרה, פספוס. פספוס".
