אני כותבת לכם מצרפת, ערב ההשתתפות שלי במשחקים הפראלימפיים, ואולי, הלוואי, לפני זכייה במדליה. זה יהיה התגשמות של חלום, מעין סיפור סינדרלה קסום, אם באגדה של סינדרלה בסוף הנשף היא מדממת בגב, הופכת למוגבלת מגלה שהיא בעצם אבירה וזוכה להשתתף באולימפיאדת אבירות.
אז כן, הסיפור שלי התחיל אחרת. עם חצאיות בלרינה, גולגול מוקפד ובגד גוף ורוד. אבל הוא נגמר לא פחות קסום, ועל זה אני רוצה לספר לכם. היה הייתי פעם רקדנית. יותר משהייתי טליה הייתי רקדנית. זה היה החלום. ואז בוקר אחד – החיים עצמם. זה התחיל מכאבים בעצם הזנב שהנחתי שיעברו. יומיים אחרי אני כבר סובלת ממש. כמה סובלת? ישבתי בצד בחזרה לקראת פרימיירה בגלל כאבים בגב – מה שלא קרה אף פעם. זה לא פינוק, זה כאבים מטורפים.
במוקד אמרו לי שאני לא מקרה חירום ושאלך. בטר"ם פתרו אותי ב"זו דלקת" וב"תראי איך זה מתקדם מחר". אלא שמחר הגיע ואתו הלכה התחושה בכף רגלי השמאלית. אם זה לא מספיק מלחיץ עבור ילדה בת 18 בכיתה י"ב, כאבים שיתקו לי את הגב התחתון ואם גם זה לא מספיק, כמה שעות אחר כך התחילו לבעור לי הרגליים ופתאום אני מוצאת את עצמי נעה בין חרדות מחוסר התחושה לבין תקווה לא להרגיש כלום מרוב כאבים. במיון, אחרי מורפיום וסדרת בדיקות סוף סוף יש תשובה: כלי דם התפוצץ בתוך חוט השדרה והדם פגע בעצבים. מסבירים לי שזה כמו אירוע מוחי, רק בעמוד השדרה. רגע, מה? מה זאת אומרת אירוע מוחי בגב? איך פותרים את זה, ובעיקר כמה מהר ומתי אני חוזרת לרקוד?
אני משכנעת את עצמי שאבחון זה חלק מהפתרון ונכנסת לניתוח להפסקת הדימום, בטוחה שמשם זה שיקום מהיר וחזרה לבמה. נלחמתי. מבוקר עד ערב נלחמתי על השיקום. עשיתי את התרגילים, גם כשכאב, גם כשהיה קשה. אני חוזרת לרקוד, אני מגיעה לפרימיירה. ואז בערב אחד אני מוצאת את עצמי שואלת, אני חוזרת לרקוד? והתשובה לא מגיעה.
אחרי לילה שלם של בכי ומאבק בגזרת גורל נופלת ההבנה: אני נכה. אני רוצה לכתוב לכם שהייתי אמיצה. שחיבקתי את כיסא הגלגלים בהשלמה והמשכתי משם הלאה לעולם שכולו טוב ונגישות, אבל האמת היא שבכיתי. המון. בכיתי על כל מה שכבר לא, ועבורי, בת 18 בכיתה י"ב עם חלום לרקוד על הבמות הכי גדולות – העתיד כולו נצבע ב"לא". גם כשסוף סוף השתחררתי מבית החולים, אחרי חצי שנה, עוד לא עיכלתי. מבחינתי זה היה הלם לצאת מהשיקום על כיסא. לא הרגשתי שייכת לזה בכלל. מה לי ולנכות? אני בנאדם בריא ופעיל. עכשיו אני מסכנה ומוגבלת?
אז המשכתי להתעקש על עוד מסגרות שיקום ועוד אחת ועוד אחת. ולאט לאט התחלתי להתרגל לרעיון. אוקי, אני נכה, יש לי כיסא גלגלים, אבל אולי בעצם החיים לא נגמרו? ואז נכנסתי לקיאק. אם זה באמת היה סרט של דיסני, שם הקסם התחיל לקרות. לא בגלל אדוות המים, לא קרני השמש או הנוף הירוק מסביב, אלא כי בפעם הראשונה, שלוש שנים מאז אותו בוקר נורא אני הרגשתי שוב כמו רקדנית. כמו ספורטאית אחרי שלוש שנים של כלום. הדופק עלה, אגלי הזיעה, סיבולת שריר פעילה. אני עושה ספורט, אני רוקדת, אני חוזרת לעצמי. שוב בכיתי בלי סוף, אבל הפעם מהתרגשות. אני מככבת בסרט מהאגדות. לא הסרט שחלמתי אבל סרט אחר, מרגש ועוצמתי לא פחות. אולי אפילו יותר.
מאז אני והקייאק באש ובמים. אהבתי השנייה אבל הבלתי מעורערת. התחלתי להתחרות ואחרי מלחמות עיקשות ואימונים בלי סוף, אליפויות עולם ותחרויות מטורפות הצלחתי להגיע עד למשחקים הפראלימפיים, שזה כביכול האולימפיאדה לאנשים עם מוגבלות אבל בפועל זה האולימפיאדה לאנשים עם הכי הרבה יכולות. אלה שהחיים נתנו להם לימונים והם הכינו לימונדה בחמישה צבעים.
לפני הנסיעה לפריז הגעתי למפגש השראה עם נועם גרשוני, מי שהיה טייס חיל האוויר וכיום הוא אלוף פראלימפי בטניס. המפגש התקיים במסגרת פרוייקט המנטורינג של TOYOTA, שותפת הניידות העולמית ומעניקת החסות הרשמית של המשחקים בפריז 2024. המפגש עם נועם הוכיח לי, בפעם המיליון, שאין דבר שהוא בלתי אפשרי. לי ולנועם אין מוגבלות. אנחנו ווינרים. אנחנו נגיע הכי גבוה והכי רחוק. אם לא היום אז מחר ואם לא מחר אז בהמשך הדרך. ולכם אני אומרת, הבלתי האפשרי שלכם הוא לא גזירת גורל ובוודאי שלא סימן לוותר. הוא אתגר. הוא צורך לחשב מסלול מחדש הזדמנות לבחור מטרה מתאימה יותר.
TOYOTA יודעים את זה, נועם ואני יודעים את זה ובימים אלה לומדים את זה בעולם כולו. כי ממש כמו בסרטים, בסוף האהבה מנצחת. לפעמים זו אהבה בין נסיכה לנסיך שלה, ולפעמים זו אהבה בין אבירה לקיאק שלה.