ראיון ראשון. המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים פריז 2024 חזרה לישראל עם שלל מפואר של 7 מדליות, הכי הרבה אי פעם באולימפיאדה אחת. ענף השייט, ממנו רגילה ישראל לקבל הצלחות, הציג הפעם שני זוכים: אחד מפתיע, עם הזהב של תום ראובני, ואחת שדווקא הגיעה עם שק ענק של ציפיות ועמדה בהן – שרון קנטור שזכתה בכסף. בריאיון מיוחד מספר ימים לאחר שחזרה לישראל היא מספרת על ההרגשה להיות מדליסטית אולימפית, התחרות הקשה בתוך הנבחרת, הקושי להמשיך למרות שכל כך הרבה שיוטים טובים נפסלים – וכמובן, מבט ללוס אנג'לס 2028.
קודם כל, איך ההרגשה להיות בישראל כשכולם מכירים אותך?
"זו הרגשה אחרת. אני פתאום משתייכת לקבוצה לא גדולה שקוראים לה מדליסטים אולימפיים בישראל. הרגשה טובה. זו הבמה הכי גדולה בספורט. זה כיף שכולם מכירים אותי פתאום".
עוצרים אותך הרבה לסלפי?
"מזהים אותי הרבה ומבקשים סלפי, מספרים לי איך כל אחד ראה את השיוטים והתחרות שלי. אלה דברים קטנים וחשובים לדעתי. אנשים חושבים שזה מציק, אבל ממש לא, זה מראה לי שמה שעשיתי הוא דבר מחזק וטוב. אתמול הייתי בפגישה עם משפחות חטופים שאמרו לי שצפו בי ואז ביקשו תמונה ואמרתי לעצמי איזה כיף, שבזכותי הייתה להם מנוחה מהמחשבות הקשות של עצמם".
איך המצב בישראל השפיע עליכם שם?
"ממש ניסינו לא לתת לזה להשפיע. לא רצינו לערב פוליטיקה בספורט, אבל ללא ספק זה כל הזמן נמצא בראש. אי אפשר באמת להתנתק מזה. המלחמה השפיעה יותר בהכנה. להבין שצריך להמשיך להתאמן ולהתכונן וזה היה קשה. הייתי צריכה לדייק את עצמי ללמה אני ממשיכה וברגע שמצאתי את זה, לא הרגשתי רע עם זה שאני ממשיכה. לרגע לא חשבתי להפסיק. אנחנו עושים ספורט וזו העוצמה שלנו. כן זה קשה ומקבלים יותר פרופורציה, אני לא יכולה להתלונן על שום קושי. הבנתי פתאום את השליחות שלי. אני חושבת שדווקא במצב הזה אנחנו יותר חשוב שנופיע בבמות הגדולות".
מיד אחרי הזכייה הקדשת את המדליה ללי קורזיץ. מה היא בשבילך?
"לקראת סוף הקריירה שלה אני התחלתי להתאמן באותו מועדון במכמורת. הייתי רואה אותה המון במועדון והיא הייתה מדברת עם כל הילדים, עושה שיחות. אני זוכרת את עצמי שם בצד מסתכלת עליה והרגשתי שהיא מכוונת לי את הדרך לאן אני רוצה להגיע. כילדה קטנה היא הייתה הכול בשבילי. שמרנו על קשר אחרי שהיא פרשה ואז אני התחלתי להביא הישגים והיא בירכה אותי. יצא מזה קשר מאוד מיוחד, מעבר לכל זה אני חושבת שהיא מהספורטאיות הגדולות במדינה מבחינת הקשיים שהיא עברה וההישגים שהביאה. בעיני היא בנאדם מאוד חזק מנטלית והכל עם חיוך ומחשבה חיובית ואני לומדת ממנה המון. אחרי המדליה היא אמרה שהיא מאוד גאה בי. המדליה הזאת הייתה מאוד חשובה לה, לי וגם למועדון השייט מכמורת. זו מדליה שתמיד חיכו לה. היא הייתה מאוד קרובה לזה ולא עשתה אז היא הרגישה שהמדליה הזאת זה משהו שגם היא הייתה חלק ממנו".
איך היה המפגש עם ההורים מיד לאחר הזכייה?
"זה היה מאוד מרגש. אבא שלי ואח שלי הגדול הפתיעו אותי והגיעו למארסיי לשיוט האחרון. כשרצתי לחברים פתאום ראיתי אותם והתפרקתי. כשחזרתי לארץ וראיתי את כל המשפחה זה היה סופר מרגש. זו תחושה שאי אפשר להסביר במילים. הכול משתחרר. החזקתי את הבכי הרבה זמן ואז הרשיתי לעצמי להתפרק".
נחזור למשחקים עצמם. אולימפיאדה ראשונה שלך, איך זה הרגיש?
"הגעתי למשחקים בלי מחשבה על איך האירוע נראה. היה הרבה לחץ זה נכון, אבל נתתי לעצמי דווקא ליהנות מהטירוף הזה. היינו נבחרת של 8 ספורטאים בשייט ומאוד נהניתי מכולם. כמעט כולנו זה היה משחקים ראשונים שלנו והיו ריגושים שעברנו ביחד. אפילו ברמת כמה מקררים יש שם ואיך המלון בנוי. האווירה הייתה קלילה".
ביאס אותך שזה היה במארסיי ולא במרכז העניינים בפריז?
"לרגע זה לא היה מבאס. העובדה שהספורט שלנו בים אומרת שאנחנו מתכוננים המון באתר האולימפי עצמו, אז הייתי במארסיי המון ב-5 שנים האחרונות אז ממש הרגשתי שם כמו בבית. הכרתי רחובות, ידעתי איפה גרים היהודים. ברגע שהגענו לתחרות הרגשנו כל הנבחרת ככה. היתרון הכי גדול של השייט זה שדווקא הוא מופרד משאר הענפים ויש לנו את השקט שלנו".
היו ממך הרבה ציפיות. אפשר להגיד שהוועד האולימפי ציפה ממך למדליה. זה הלחיץ אותך?
"קודם כל זה מאוד נכון. לא משנה מי הייתה נוסעת, היא הייתה בפוזיציה של לעשות מדליה שזה בפני עצמו הישג מטורף. כן, מידי פעם זה הלחיץ, אבל למדתי איך להתנהל עם הציפיות. אחרי שנבחרתי לייצג היה לי חשוב להמשיך להתאמן עם כל הנבחרת כרגיל, בלי מחשבה שאני יותר טובה מהאחרות. ניסיתי שהכול יישאר אותו דבר. היה לי ברור שהמדליה לא תבוא בקלות אז היה לי חשוב להמשיך להתאמן כמו שצריך".
3 שיוטים בהם ניצחת בוטלו ובמהלך התחרות זה כבר הפך לסוג של בדיחה בישראל. הרגשת את זה?
"שמעתי על זה, אבל מבחינתי זה נובע מהעובדה שאנשים גילו מה זה עולם השייט. בסוף, אין לנו שעה מדויקת לתחרות. הכול דינמי. אנחנו תלויים בים, בהליקופטרים באוויר, בסירות מנוע. הכול היה בשביל המדיה ותנאי מזג האוויר לא עזרו לנו. אבל האמת שזה קורה בהרבה תחרויות, עכשיו פשוט שמו לב לזה".
איך זה הרגיש מנטלית עם כל השיוטים המבוטלים האלה?
"ברור שזה כואב וקשה מנטלית. אבל ידעתי שאם אני אשאב לזה ואפול למחשבות זה יהרוס לי את המשך היום שבו יש לי עוד שיוטים. אם אני אמשיך לחשוב על זה אני לא אעשה את השיוטים הבאים טוב. היה לי מאוד קשה בהתחלה להבין את זה שעבודה קשה וחזקה יורדת לטמיון".
בזמן אמת הבנת שהולכים לבטל את השיוטים?
"הרבה פעמים אפשר להבין בזמן אמת שהולכים לבטל שיוט, אבל בתחרות הזאת הרבה פעמים זה לא היה ברור. היו כמה פעמים שהרוח הייתה חלשה אבל לא ברמה של לבטל ואז פתאום ביטלו. אמרתי 'מה זה אתם לא נותנים צ'אנס'. הרגשתי שמבטלים לחינם לפעמים. אבל כשהבנתי שככה התחרות מתנהלת הבנתי יותר בקלות את הביטולים. בסוף, תנאי מזג האוויר שולטים בנו. אני אומרת בפירוש שהתחרות יכלה להתנהל יותר טוב".
חלק מהבדיחות על הביטולים בישראל היו שיש פה ריח קצת אנטישמי. רק שיוטים בהם הישראלית מנצחת מתבטלים.
"גם אנחנו צחקנו שיכול להיות שיש פה קצת אנטישמיות. אני לא אומרת שאני חושבת שזה מה שקרה כי אני מצפה מכל השופטים שיהיו ספורטיביים. אבל כן אמרנו את זה בצחוק".
יממה לפני שיוט המדליות הייתה מחשבה לבטל גם אותו ולתת לכן מדליות לפי המיקומים במוקדמות וגם אז היית מקבלת כסף. היית לוקחת את זה בדיעבד?
"מה פתאום. אני תמיד מעדיפה את הצ'אנס לנסות לעלות במקום. אני מאמינה ביכולות שלי ויודעת שאני תמיד ארצה את הצ'אנס לעלות במקומות".
מה המחשבה הראשונה שעברה לך בראש כשהגעת מקום שני והבנת שאת מדליסטית אולימפית?
"זהו. סיימתי עם זה. לטוב ולרע, האירוע נגמר. השתחררות. המון מתח הסתיים והשתחרר".
ביאס אותך שזה לא מקום ראשון?
"עכשיו כשכבר עבר זמן אני לא מרגישה מבואסת לרגע. בסוף, זו התוצאה שלי וזה המקום שקיבלתי. ברור שתוך כדי השיוט כשעקפתי את הבריטית חשבתי כבר שאני מקום ראשון וקצת לא שמתי לב לאיטלקייה. אז תוך כדי השיוט התבאסתי והאשמתי את עצמי, אבל אז חציתי את קו הסיום והבנתי שנגמר ולא משנה מה הוביל אותנו לכאן. ברור שגם מקום שני זה מרשים וטוב. ככה יש לאן לשאוף בפעם הבאה".
הגולשת הבריטית שהייתה מקום ראשון לאורך כל התחרות ובסופו של דבר סיימה עם הארד היא אמה ווילסון ולא מעט אנשים מהתחום אמרו שעבר ביניכן חתול שחור. זה נכון?
"קודם כל, היא גולשת מעולה. אישית מאוד חשוב לי שיהיה לי קשר טוב עם המתחרות ואיתה ספציפית הרגשתי שאין לנו שיח ולי זה הפריע. אבל אמרתי מבחינתי סבבה שכל אחד יתנהל איך שהוא רוצה. אחרי התחרות הרגשתי שהייתה השתחררות מצידה ופתאום יכולנו להיות ביחד. הרגשתי הקלה ופתאום תקשרנו יותר טוב וחלקנו חוויות. כן, היא הייתה מבואסת, אבל זה המשחק וצריך לדעת לקבל את זה. דווקא כיף שיש מישהי טובה שיכולה לאתגר כי בדרך כלל רק אנחנו הישראליות מאתגרות אחת את השנייה. היא בירכה אותי בסיום. היה לה קשה והיא התפרקה אבל היא אמרה גם לי וגם לאיטלקייה שלקחה זהב כל הכבוד".
חוץ ממדליית כסף את מקבלת גם בונוס של 750 אלף שקלים ממשרד הספורט. מה תעשי עם הכסף?
"עדיין לא חשבתי על זה. אני מאמינה שאשקיע. אני עדיין לא במחשבות על הכסף באמת. עדיין לא סיימתי עם הדברים שמסביב לזכייה. אני אשקיע לעתיד שלי ולספורט שלי. להשתדרג בציוד".
יש אנשים שטוענים שהתגמול הזה של משרד הספורט מוגזם וצריך ללכת לפיתוח הספורט ולא לאלה שזוכים בסופו של דבר. מה דעתך?
"אני מבינה את המחשבה. אני חושבת שאנחנו כספורטאים אולימפיים, הבוגרים שמביאים הישגים, לא מקבלים הרבה מהמדינה, אז עכשיו אם הבאנו הישג יוקרתי אני חושבת שהמינימום שמגיע לנו זה איזה סכום כסף טוב. ברור שחשוב להשקיע בתשתיות, אבל כשילדים רואים שאנחנו מקבלים הכרה וכסף זה גורם להם להבין שגם הם יכולים ללכת לספורט. שלא יחשבו שעובדים קשה לחינם".
מה מצב השייט בארץ? זה ימשיך להיות ענף מוביל בישראל עוד הרבה שנים?
"אני חושבת שלעולם השייט חסר בסיס. היה דור טוב, הדור שלי, ואחרינו קצת חסרים אנשים. עולם השייט צריך לקבל עוד הכרה וילדים צריכים לבוא לים. זה חשוב גם בשביל הספורט וגם עבור ילדים. עולם השייט הוא לא רק תחרות, הוא גם איך מסתדרים עם דברים שהורים לא יכולים להבין שקורים בתוך הים. לא משנה מה קורה אתה צריך להישאר רגוע. אנחנו צריכים שעוד ילדים יבואו ויהיה דור חדש וטוב. אני יכולה להגיד שאחרינו אין דור המשך בינתיים. הספורט שלנו אומנם יקר אבל בישראל מקבלים הכול מהמועדון ככה שזה המון כסף שנחסך. זה מפתיע שבישראל הדברים יותר פשוטים מאירופה. אני מציעה לכל הורה לשלוח את הילד שלו לים".
את האישה הראשונה המדליסטית בענף, חושבת שזה יביא עוד נשים?
"אני חושבת שבמיוחד נשים חסרות בענף. כמדליסטית ראשונה אני מקווה שנשים יבינו שהן יכולות לבוא ולעשות מדליה. אני מקווה שזה יעזור במחשבה שלהן".
יש בנבחרת הישראלית תחרות מטורפת בין הבנות. היא תמשיך גם לקראת לוס אנג'לס?
"אני מאמינה שהתחרות הזאת תמשיך והמדליה הזאת פתחה עוד רעב. זה הולך להיות עוד פעם מאוד קשה להשיג את הכרטיס למשחקים. אני חושבת שאנחנו בנבחרת לוקחות את זה טוב אז זה עוזר. אני יודעת על נבחרות אחרות בעולם שזה מפרק אותן. קשה לפעמים להתאמן יחד ולהיות אחת נגד השנייה בתחרות אבל אותנו לימדו שככה זה ואנחנו מסתדרות עם זה טוב וזו הסיבה שאנחנו נבחרת כזו טובה".
את ממשיכה ללוס אנג'לס?
"חד משמעית. אני מתכננת להשיג את הכרטיס גם למשחקים הבאים".
תכווני גם שם למדליה?
"ברור".