אין הרבה ספורטאים במדינת ישראל, אם בכלל, עם הרזומה של לי קורזיץ. אלופת העולם 4 פעמים בגלישת רוח מתמודדת בימים אלה עם מחלת הסרטן ומנצלת את זמנה כדי לחלוק את סיפור חייה יוצא הדופן. בשיחת זום עם גולשים ב"זירת המרצים" דיברה קורזיץ על מצבה וסיפרה איך היא מתמודדת עם הקשיים הרבים שליוו את הקריירה שלה.
"הלב שלי שבור מהמצב במדינה", התחילה קורזיץ, "הייתי עכשיו שלושה חודשים מאושפזת. רציתי לעזור ולעשות משהו. לא אשכח את כל החטופים והנרצחים, אתם בלב. חבר מאוד טוב שלי, טל איילון, היה חבר כיתת כוננות בכפר עזה. הוא נרצח. אני מקווה לימים יותר טובים. אני עוברת הרבה טלטלות ודברים קשים, אבל יש משהו בבנאדם שתמיד ממשיך הלאה. גם כשעוברים דברים קשים וכואבים, אנחנו בני אדם. זה משהו אנושי לרצות להמשיך לחיות, למרות הקושי והכאב. עם השנים, פיתחתי הרבה טריקים ודברים שיעזרו לי להתמודד".
גולשת העבר סיפרה על הקושי להתחרות תוך שהיא מתמודדת עם מחלה קשה: "בגיל 15 התגלתה לי מחלה בדם. בעיקרון אפשר לחיות איתה שנים עם טיפול. יש מצבים שאותה מחלה מתאקלמת ומשתנה ומתחילה להחמיר. בשלב מסוים, היא התחילה להחמיר וקיבלתי טיפול כימותרפי. זה פגע לי בריריות בגוף. כל שכבת ההגנה בשלפוחית השתן נפגעה. נהיו לי שם צלקות וחורים. פעם ביום הייתי מתעלפת מכאב כי חומצה נגעה לי בעצב חשוף. זה קרה לי ב-4 השנים לפני לונדון ובאותו זמן זכיתי ב-3 אליפויות עולם ברציפות. במשך 5-6 שנים הלכתי עם חיתולים. ככה הייתי צריכה להתחרות ולהתאמן. זה עומס מטורף על הגוף. רציתי מדליה אולימפית. החלום שלי היה מדליה אולימפית. כל הדרך והכאבים שעברתי לא באמת עניינו אותי. ישבתי במסיבת עיתונאים אחרי זכייה באליפות העולם עם חיתול מלא וכסא רטוב. בכל מסיבת העיתונאים אני חושבת איך אני מחביאה את הכסא כדי שלא יראו".
"מה שהציל אותי היה הקנאביס הרפואי. אני הייתי הספורטאית האולימפית היחידה שהשתמשה בזה. הוא הציל לי את החיים. זה לא העביר לגמרי את הכאב, אבל בנאדם שחווה כאבים כרוניים יום אחרי יום... אתה צורח, הנפש שלך נשרטת. אנשים אחרי שבוע של שפעת, הם מתחרפנים. תחשבו מה זה לעבור ככה שש שנים. הקנאביס גורם לך לשכוח מה היה אתמול ועוזר בשיקום רקמות הגוף. קנאביס מותר באימונים ואסור בתחרויות. התאמנתי חצי מהשעות של בן אדם רגיל, אבל הצלחתי לשמור על מסגרת. הייתי מתנקה חודש לפני ואז מתחרה. בגלל שהתאמנתי 4 שנים, הגוף שלי היה מוכן".
"מה שקרה בלונדון, שהייתי כל האולימפיאדה בתמונת המדליות, הרגשתי את המדליה על הצוואר ואחרי שבוע הגוף שלי התחיל לקרוס. ביום האחרון לא הצלחתי ללכת. שחר צוברי וכל הנבחרת עטפו אותי כי בכיתי מכאבים. היה אסור לי להראות כאב וסבל כדי לשמור על יתרון מנטלי על היריבות. בסוף קרסתי והפסדתי את המדליה בשניה האחרונה. סיימתי עם הרבה כאב והחלטתי שאני לא פורשת בלי ניצחון. אחרי החלמה, נסעתי לאליפות העולם בברזיל וזכיתי בה. אולי לא ניצחתי באולימפיאדה, אבל השמעתי את התקווה בברזיל וזה היה לי חשוב. אחרי התחרות הבנתי שאני פורשת מספורט".
קורזיץ גם עדכנה על מצבה: "עברתי לפני חודשיים השתלה של מח עצם מתרומה של חייל. לקחו מפעל של דם מבנאדם אחד והכניסו אותו לתוך הגוף שלי. ביום חמישי האחרון עברתי ניתוח באיכילוב בכליות, שזה חלק מהדברים שנהרסו לי עקב הכימותרפיה והיו לי כאבי תופת והיה קשה, אבל בשניה שחזרתי הביתה, הכל היה יפה וטוב. גם עכשיו במדינה יש ימים קשים, וזה בסדר להישאר לשם, אבל יש גם הרבה טוב. עוד שנה אהיה בת 40 וכל שנה אני צוברת עוד ידע ועוד ניסיון. אני אומרת תודה על כל שנה שעוברת, לא הייתי חוזרת אחורה. אני אוהבת את הדברים שעברתי, הם אני ומה שאני. לא מצטערת על כלום, רק רוצה ללמוד עוד ועוד מהחיים. ברגע שאדם חולה בסרטן מוותר, הוא מת. כשהנפש רוצה, הגוף יכול. אחד הדברים החשובים בשבילי היא שנפש תרצה. אני ראיתי איך היא מצילה אנשים".
לסיום חלקה קורזיץ סיפור על אנטישמיות שחוותה: "בדנמרק, הבנים בדיוק היו בים ופלסטינאים עם סכינים ואלות חיפשו את האוהל של הישראלים. שאלו אותי איפה הם, אמרתי שאני לא יודעת. שאלו אותי מאיפה אני ואמרתי שמגרמניה. התקשרתי אליהם כדי שלא יחזרו לחוף. בספרד רצו אליי מפגינים פרו פלסטינאים ואמרו לי שצריך להרוג אותנו. אנחנו יהודים ותמיד ישנאו אותנו. אנחנו חייבים להיות חזקים".
