נדב גולשטיין נרצח באכזריות בביתו בכפר עזה, ויחד איתו גם בתו ים. שלושת הילדים האחרים, יחד עם אמם, נחטפו על ידי החמאס.
ענבר, אחותו של נדב, מספרת: "הבנות של אחותי נעמה ראו מהקומה למעלה, יש להן יחידת דיור בגג. הן היו ערות מהטילים, שמעו איזשהו זמזום וראו את המחבלים הצנחנים עוברים את הגדר ונוחתים בקיבוץ. גיסי שמע קצת צרורות ויצא להבין מה קורה, וכשהבין, הוא מהר הכניס את כולם לאוטו כמו שהם בלי נעליים, עם תחתונים ופיג'מה, נכנסו מהר מהר לאוטו והם ברחו".
"לרוע המזל", מוסיפה ענבר. "זה לא היה הסיפור של משפחת גולדשטיין-אלמוג. שכללה את אחי נדב, אשתו חן וארבעת הילדים. ים בת ה-20, אגם בת ה-17, גל בן 11 וטל בן 9 עוד מעט. זה היה יום נורא של המתנה מייסרת, וכבר בשעות הצהריים כבר מתחילים להבין שאם לא הודיעו לנו עד עכשיו שמשהו טוב קרה - אז לא יודיעו לנו משהו טוב".
נדב גולדשטיין היה בן 48 במותו, טריאתלט מוכר ואיש ברזל אמיתי שבכל שנה נהג להתחרות בתחרות הקשה מכולן. לפני מספר חודשים הוא נפצע, והתחייב לשוב לרוץ ולעשות את הדבר שהכי אהב, והוא היה בדרך לשם. "אחרי שנהיה קטן עליו הטריאטלונים, הוא התחיל להתאמן ולעשות חצי איש ברזל", מספרת ענבר.
"הוא התחרה בשנים האחרונות גם באילת גם בטבריה כל התחרויות בארץ תמיד עושה פודיומים בקבוצות הגיל שלו. כמעט בן 49 זה לא קבוצת גיל פשוטה. הוא התאמן כל הזמן, ביולי האחרון הוא יצא לרכיבה ולא חזר. לא ידענו מה קרה איתו, ואבא שלי ראה באחד האתרים שגבר כבן 48 נפצע קשה, פגיעה רב מערכתית מפגיעה משאית. הוא ישר אמר לאמא שלי 'ורדה, זה נדב'".
"אמא שלי התקשרה לסורוקה וזה באמת היה נדב. הוא היה בטיפול נמרץ ובמחלקה האורטופדית והשאלה הראשונה שלו כמובן הייתה אם הוא יוכל לחזור להתחרות. אמרו לו שיקח לו שנתיים לחזור להתחרות, הוא התסכל על אמא שלי ואמר לה: 'עוד שנה אני מתחרה'. לכולם היה מלון בנובמבר לתחרות בטבריה לנסוע יחד איתו, אני עדיין לא זכיתי לראות אותו מתחרה. אני יודעת כמה גאווה ואושר היה ברגעים האלה שהוא עובר את קו הסיום", היא מספרת בדמעות.
נדב וילדיו היו פוקדים את אצטדיון בלומפילד והיכל יד אליהו בקביעות, ולמרות שגדל כאוהד הפועל תל אביב, בר גולדשטיין (ממקימי ארגון גייט 11) לקחה את האחיינים לצד הצהוב של העיר. "נדב תמך והביא את הילד גם לכדורסל גם לכדורגל. הוא עמד למעלה בהיכל מצא לעצמו מקום לעמוד והילד היה איתי בשער 11, בגוש המעודד, עם השירים עם החולצה הצהובה. אין דבר שאני רוצה יותר מלקחת אותו לבלומפילד, באמת. היינו עולים לפינה שלנו שם בשער 11, למעלה. הרימו לנו שם גדרות לא תמיד רואים טוב את המשחק, אבל זאת הייתה זוויות שהוא אהב כי רואים טוב את הקהל הוא אהב את זה ממש. ראיתי אותו שר את השירים, צילמתי אותו בסתר כי הוא לא הסכים, הוא היה מאד נבוך מול מצלמות".
בינתיים, המשפחה מסרבת לקבור את נדבר וים גולדשטיין, המציאות הכל כך אכזרית הזו גרמה להם להחליט שכל עוד הם לא יודעים מה עלה בגורל של שאר חברי המשפחה, הם לא יפעלו לקבורת נדב וים. "אנחנו יודעים שאנחנו רוצים לקבור אותם בכפר עזה?", מספרת ענבר. "אבל עוד יותר מזה שאנחנו רוצים לקבור אותם בכפר עזה, אנחנו רוצים לדעת מה קורה עם חן, אמא שלהם. אם היא בחיים ויש סיכוי שהיא תחזור, מגיע לה להיות באירוע הזה".
את אופטימית? "אני חייבת להיות. ההורים שלי לא אופטימיים. יש פה ספקטרום. הם מאמינים שאין אותם. אני מאמינה שמישהו יחזור אלינו אני לא יודעת כמה אני רוצה לקוות שארבעה. כל אחד שיחזור זה פחות קבר לעמוד מעליו. פחות חול לכסות גופה, לקחו לנו כל כך הרבה אני חייבת להאמין שיתנו לנו משהו, משהו חזרה אחרת איך אני אעמוד על הרגליים?".
