בתקופה זו אני ובנות הנבחרת הקבוצתית שאיתי מתאמנות קשה לקראת התחרויות העתידיות – עונת האליפויות הקרובה. עד אותה שבת ארורה הרגשנו לגמרי בעולם בטוח ותומך, ואז הגיעו החדשות המחרידות שמפוצצות לנו את המציאות בפנים.
יום שבת השחורה, 7 באוקטובר, תופסת אותנו ישר על הבוקר בזמן היקיצה. התחלנו לראות חדשות שעדיין לא היו ממש ברורות על חדירת מחבלים והפצצות בדרום.
די מהר הבנו שמדובר במשהו אחר, קיצוני יותר מהרגיל. לא מדובר ב"סתם" מטחי טילים אליהם, לצערנו, כבר התרגלנו במציאות העגומה כאן. ניסינו לקבל מידע יותר מדויק דרך ההורים, אך גם הם היו מבולבלים, אווירה של חוסר ודאות וחשש. האימון נעצר בזמן שהמאמנות מודיעות לנו: ״ישראל נכנסה למצב מלחמה״. שוק!
עד כה חווינו רק מבצעים, אך הפעם אנחנו במלחמה!
במהלך היום אנחנו מקבלות עוד ועוד מידע על דברים איומים שמתרחשים ואנחנו מבינות שדבר איום ונורא קורה, ואין לנו שום שליטה עליו. זה היה הרגע שבו כולנו נשברנו.
ביום ראשון, לאחר השבת השחורה עזבנו את המגורים בווינגייט והתפזרנו כל אחת לביתה, לשהות עם המשפחות שלנו עד שדברים התבהרו. חוסר הוודאות למה שקרה ערער לגמרי את המציאות של חיינו. כעבור מספר ימים חזרנו לפעילות שגרתית של אימונים, עד כמה שניתן כי שגרה רגילה זה בטח לא. כולנו הרגשנו אחרת, מצב הרוח לא יכול להיות כמו שהיה אחרי כל הזוועות ששמענו עליהן, וראינו בחדשות. אי אפשר להמשיך כאילו כלום, ומצד שני החיים נמשכים וחוזרים לסוג של שגרה רוטינית – ההורים לעבודה, האחים ללימודים ואנחנו לאימונים.
אבל המחשבות תמיד שם, עם התושבים בדרום, עם המבלים במסיבה, עם המשפחות של הנרצחים והחטופים. בין רגע, כל הדברים הקטנים והגדולים מקבלים משמעות אחרת, הצרות מתגמדות.
בתחילת האימון שוחחנו עם פסיכולוגית שעזרה לנו להתפרק ולהיטען בכוחות מחודשים ככל האפשר. עצם העובדה שאנחנו קמות בבוקר בריאות ושלמות כבר לא מובנת מאליה.
יחד עם כל הכאב והפחד, גילינו כוחות ותמיכה חברתית אדירה גם בפן האישי – ההורים והמשפחה, המאמנות, החברות לנבחרת וגם בפן הלאומי. מרגש לראות איך עם ישראל כולו מאוחד, מסייע, מתנדב, ואיזה חיבור מקסים ועמוק יש בין כל האנשים סביבנו וכמובן, בראש ובראשונה, הדאגה שלנו לחיילים שנלחמים ומשרים עלינו תחושה של ביטחון, עוצמה ושבסוף יהיה טוב.
אני מודה על כך שיש לי את המשפחה האהובה שלי ואת החברים והאנשים שסביבי שכן בלי זה אני מרגישה שלא אני ולא חברותיי לנבחרת היינו יכולות לתפקד.
כולנו תקווה שהסיוט הזה יסתיים מהר. שחיילינו בדרום ובצפון ויחזרו הביתה בשלום לחיק משפחותיהם המודאגות, שהחטופים כולם ישבו הביתה בריאים ושלמים ומהר.
עם ישראל חי וקיים!
יום שבת השחורה, 7 באוקטובר, תופסת אותנו ישר על הבוקר בזמן היקיצה. התחלנו לראות חדשות שעדיין לא היו ממש ברורות על חדירת מחבלים והפצצות בדרום.
די מהר הבנו שמדובר במשהו אחר, קיצוני יותר מהרגיל. לא מדובר ב"סתם" מטחי טילים אליהם, לצערנו, כבר התרגלנו במציאות העגומה כאן. ניסינו לקבל מידע יותר מדויק דרך ההורים, אך גם הם היו מבולבלים, אווירה של חוסר ודאות וחשש. האימון נעצר בזמן שהמאמנות מודיעות לנו: ״ישראל נכנסה למצב מלחמה״. שוק!
עד כה חווינו רק מבצעים, אך הפעם אנחנו במלחמה!
במהלך היום אנחנו מקבלות עוד ועוד מידע על דברים איומים שמתרחשים ואנחנו מבינות שדבר איום ונורא קורה, ואין לנו שום שליטה עליו. זה היה הרגע שבו כולנו נשברנו.
ביום ראשון, לאחר השבת השחורה עזבנו את המגורים בווינגייט והתפזרנו כל אחת לביתה, לשהות עם המשפחות שלנו עד שדברים התבהרו. חוסר הוודאות למה שקרה ערער לגמרי את המציאות של חיינו. כעבור מספר ימים חזרנו לפעילות שגרתית של אימונים, עד כמה שניתן כי שגרה רגילה זה בטח לא. כולנו הרגשנו אחרת, מצב הרוח לא יכול להיות כמו שהיה אחרי כל הזוועות ששמענו עליהן, וראינו בחדשות. אי אפשר להמשיך כאילו כלום, ומצד שני החיים נמשכים וחוזרים לסוג של שגרה רוטינית – ההורים לעבודה, האחים ללימודים ואנחנו לאימונים.
אבל המחשבות תמיד שם, עם התושבים בדרום, עם המבלים במסיבה, עם המשפחות של הנרצחים והחטופים. בין רגע, כל הדברים הקטנים והגדולים מקבלים משמעות אחרת, הצרות מתגמדות.
בתחילת האימון שוחחנו עם פסיכולוגית שעזרה לנו להתפרק ולהיטען בכוחות מחודשים ככל האפשר. עצם העובדה שאנחנו קמות בבוקר בריאות ושלמות כבר לא מובנת מאליה.
יחד עם כל הכאב והפחד, גילינו כוחות ותמיכה חברתית אדירה גם בפן האישי – ההורים והמשפחה, המאמנות, החברות לנבחרת וגם בפן הלאומי. מרגש לראות איך עם ישראל כולו מאוחד, מסייע, מתנדב, ואיזה חיבור מקסים ועמוק יש בין כל האנשים סביבנו וכמובן, בראש ובראשונה, הדאגה שלנו לחיילים שנלחמים ומשרים עלינו תחושה של ביטחון, עוצמה ושבסוף יהיה טוב.
אני מודה על כך שיש לי את המשפחה האהובה שלי ואת החברים והאנשים שסביבי שכן בלי זה אני מרגישה שלא אני ולא חברותיי לנבחרת היינו יכולות לתפקד.
כולנו תקווה שהסיוט הזה יסתיים מהר. שחיילינו בדרום ובצפון ויחזרו הביתה בשלום לחיק משפחותיהם המודאגות, שהחטופים כולם ישבו הביתה בריאים ושלמים ומהר.
עם ישראל חי וקיים!
