בכל שנה ביום הזיכרון אנו מתאחדים ונזכרים בחיילי צה"ל שנהרגו במערכות ישראל ובעת מילוי תפקידם, ובמקביל, בצער רב, גם באזרחים רבים שנרצחו בפעולות האיבה הרבות שפוקדות אותנו. לא מעט מאותם אזרחים ניהלו שגרת חיים ספורטיבית שראוי לקחת ממנה דוגמא. אור אשכר ז"ל היה ללא ספק אחד כזה.
לפני קצת יותר מחודש, הלך לעולמו אור אשכר, שנפצע קשה בפיגוע הירי ברחוב דיזנגוף בתל אביב ב-9 במרץ. במהלך חייו, אשכר היה מרתוניסט, טריאתלט ובהמשך גם איש ברזל, כשאף הצליח להתברג לאליפות העולם בהוואי וסיפק תוצאות מאוד מרשימות בזמן יחסית קצר בתחום. בבית החולים איכילוב הצליחו לייצב אותו לאחר הפיגוע, אך עוצמת הפגיעות הייתה קשה מדי והרופאים נאלצו לקבוע את מותו, לאחר מאבק של 12 ימים. באיכילוב הגדירו זאת כ"מלחמה של איש ברזל על חייו".
ובדיוק כזה אדם היה אור: לוחם אמיתי, נחוש, חדור מטרה, עובד קשה ומסור. רק תשאלו את חבריו הקרובים ביותר, האנשים שהכירו אותו הכי טוב על המסלול ומחוצה לו. ארבעה מהם התראיינו לערוץ הספורט וסיפרו על הקשר המיוחד שנוצר דרך האימונים לתחרויות איש הברזל, על המסע המדהים שאשכר עשה עד לתוצאה היפה באליפות העולם ועל חזון ההנצחה.
מחברי ילדות לשותפים על המסלול
אחד האנשים הכי קרובים לאור, גם אישית וגם מקצועית, היה ענר שרמן, שהכיר אותו מגיל צעיר ובשנים האחרונות שימש כמאמנו. "ההיכרות שלי ושל אור היא ארוכה", הוא אמר לערוץ הספורט. "שחינו ביחד בגיל 12, היינו חברים טובים. כששנינו פרשנו משחייה תחרותית אז קצת נפרדו דרכינו, אבל נפגשנו בכל מיני נקודות זמן בחיים, בצבא וגם אחרי. בשנים האחרונות, בערך 4 שנים, אני מאמן אותו באופן אישי לאיש הברזל ולמרתונים".
שרמן תיאר את העבודה המשותפת שלהם ואת המטרות שאשכר שם לעצמו: "יש לנו ממש תכנית אימונים של אחד-על-אחד, זה נקרא פרייבט קאוצ'ינג (private coaching). יש פידבק פרטי על אימונים, הם כתובים בצורה מפורטת ומדויקת בכל יום, יכול להיות אימון או שניים ביום בין שעה ל-5-6 שעות ביום. האימונים ארוכים כי זו תחרות ארוכה למרחק מאוד רחוק. מי שמכיר את אור יודע שהוא מאוד שאפתן וחדור מטרה, אבל גם מאוד צנוע, לא יוצא בהצהרות גדולות. המטרה הסופית שלו הייתה לעשות אליפות עולם באיש ברזל. תחרות מאוד יוקרתית בהוואי, שזה כמו המקדש של איש הברזל. זו הייתה המטרה הרחוקה שלו. כשהתחלנו, לא היה על מה לדבר. אבל אם יש משהו שלמדתי ממנו זה כמה חדור מטרה וכמה סבלנות וראייה קדימה יש לו. אתה צריך את זה בספורט וגם בחיים. ובאמת צעד צעד והוא הגיע לזה".
"לפני שנה אבא של אור נפטר, והוא אמר לי שהוא רוצה השנה ללכת על זה. ללכת על אליפות העולם בהוואי ולעשות הכל כמו שצריך. החוזקה שלו הייתה שהוא יכול להתמודד בתנאים מאוד קשים, תנאים שאנשים אחרים פחות יעמדו בהם. הוא הלך לדרום אפריקה לתחרות מאוד קשה, ושם הוא קיבל את הסלוט, טס להוואי עם עוד כמה חברים. גם המשפחה שלו הייתה שם, אמא שלו ושני אחים, וגם שני חברים שלו, כולל מיכאל אוסדון שנפצע בפיגוע. הייתה שם נקודת שיא בקריירה הספורטיבית שלו".
פרט לשרמן, לאשכר היו חברים קרובים רבים נוספים שהיו חלק ממעגל הספורטאים שמתחרים במרוצים למרחקים ארוכים, דוגמת גיא פרל, יניב פתאל ושקד שמאע, שגם הם שיתפו בראיונות לערוץ הספורט על הקשר הארוך והייחודי.
"אני ספציפית מכיר אותו בתור ירושלמי מהילדות. למדנו באותו בית ספר יסודי", אמר פרל. "הקשר הזה הולך הרבה שנים אחורה בכל מיני גלגולים. הנושא של הספורט השתלב איפשהו לפני בערך שש שנים. עשיתי את איש הברזל הראשון שלי ואז אור ועוד חבר שלנו החליטו שהם גם רוצים לעשות את זה. לפני זה הם עשו מרתון אחד או שניים. הייתה לנו פגישה על זה שהמטרה שלה הייתה לחנוך את הקמפיין הזה של היערכות לענף המשולב. לא את כל התחרויות עשינו ביחד, חלקם כן וחלקם בנפרד, אבל כל השנים היינו קבוצה מצומצמת לא מקצוענית של חברים באותו גיל וחזקים בספורט, מתאמנים ביחד ולוקחים ביחד הרבה חופשות".
פתאל גם כן תיאר חברות ארוכת שנים שהמשיכה הלאה הרבה בזכות הספורט: "היינו חברים מילדות, שנינו ירושלמים והכרנו בגיל 15, מהתקופה שהיינו על אופנועים. בצבא היינו ביחד באותה יחידה בסיירת גבעתי, אמנם לא באותו צוות, אבל באותה יחידה. הוא גם הדריך אותי, היה מחזור מעליי בגיוס. הספורט חיבר אותנו יותר בחזרה, היינו מתראים בזכות הספורט אחת לכמה שבועות ומתאמנים ביחד. לא כמו החבורה הכי קרובה שלו, אבל כן קרוב ומדברים הרבה. היינו ביחד בהוואי, הוא היה בחתונה שלי כמובן".
פתאל גם סיפר על מקרים של תחרויות משותפות שלו עם אור: "התחלנו להתאמן ביחד לכל מיני תחרויות. בהתחלה הוא היה איתי בקבוצה ואז הלך עם מעגל אחר של חברים. ראיתי מהצד וגם פגשתי אותו לא מעט. קודם כל, בפעם הראשונה שהוא דיבר איתי על להגיע לאליפות העולם ועד לתחרות עצמה, עברו רק 4 שנים. דבר שני, לקראת סוף שנת 2018 הייתה תחרות טריאתלון באכזיב, שנינו התחרינו ואני כבר עושה את זה 4 שנים, הוא הגיע משום מקום והיינו ביחד על הפודיום".
ההיכרות של שמאע עם אשכר הלכה מעט פחות אחורה, אבל גם כאן התחרויות היו פקטור משמעותי בחיבור: "זו היכרות של הרבה שנים. היינו מעגל חברים כזה שתחביב הספורט ממלא לנו הרבה מהזמן, בין אם לעשות ספורט או לדבר על ספורט. זו קבוצת הוואטסאפ הכי פעילה שיש לי. לא הכרתי אותו מילדות, על אף שלמדתי שנה מעליו באותו תיכון, אבל הכרנו בשלבים יותר מאוחרים. התחרות האחרונה בה היינו ביחד בארץ הייתה מרתון תל אביב השנה, אולי שבועיים לפני הפיגוע פחות או יותר. זה היה חלק מהשגרה שלנו".
ספורטאי של אופי
בשיחות עם חבריו הקרובים של אשכר, מוטיב עיקרי אחד חזר על עצמו לא מעט - עד כמה חרוץ ורציני הוא היה בתחום הזה, גם אם התוצאות בהתחלה לא היו מהבולטות ביותר והיה צורך בשיפור ביכולת. בראיונות השונים כולם העידו כי האופי חדור המטרה שלו היה הדבר הבולט שאפיין אותו, וזה מה שעזר לו להגיע בזמן יחסית קצר לתוצאות מכובדות למדי ולרמות הגבוהות ביותר שאפשר, בשביל ספורטאי לא מקצוען.
מאמנו, שרמן, הסביר על החוזקות שלו והעבודה לקראת תחרויות: "הוא ידע לשחות טוב. הוא לא היה בהכרח מהבולטים והחזקים בחבורה, אבל כן מהעקביים והמסורים לדרך. זה אפיין אותו וקידם אותו בספורט הזה. בהתחלה ידענו שיש פער בריצה והתמקדנו במרתון. הוא הגיע לתוצאת שיא של שעתיים ו-43 דקות. גם באיש הברזל התקדמנו מתחרות לתחרות, הראשונה שעבדנו בה ביחד הייתה בקורונה ואני ממש זוכר שהיה סגר ואסור היה להתרחק יותר מ-500 מטרים. הוא עשה הקפות של 500 מטרים כי לא רצה לוותר על זה לא משנה מה".
חבר הילדות פרל הוסיף: "אחד הדברים המדהימים בהקשר שלו, זה שלא היינו מקצוענים. בתחרות השנייה שלך בדרך כלל כבר מקטלגים אותך. הוא בשתי התחרויות הראשונות שלו לא רשם תוצאות מאוד גבוהות, אבל ב-3-4 שנים שאחרי הוא הגיע לרף הכי גבוה. 2:43 במרתון, שזה מדהים, ואז גם 9:52 בערך באיירונמן באסטוניה. ככל שהתקדמה התקופה שלו בספורט, בשילוב הנחישות והרצינות שלו, בשנה-שנתיים האחרונות באמת הבנו שהוא יכול להיות ברמה הכי גבוהה של הלא מקצוענים".
גם פתאל תיאר את אשכר באותו האופן: "אני יכול להגיד שהוא היה ספורטאי של אופי, ולא של יכולת, אבל האופי הביא יכולת. הוא היה כל כך ממוקד מטרה ועבד כל כך קשה. זה מוכיח שעבודה קשה מביאה תוצאות, גם אם לא נולדים עם איזה כישרון מיוחד. מי שמכיר אותו יודע שהוא היה שחיין מדהים מילדות, אולי לא עם מבנה הגוף הכי טוב בשביל לרוץ. לעשות איש ברזל עם תוצאות כמו שהוא עשה זה לא משהו שכל אחד יכול, והוא השיג את זה בזמן מאוד קצר. אני יכול להגיד שאת איש הברזל הוא התחיל בעקבותיי, עשה מרתון ואז יצר איתי קשר. אמר שהוא גם רוצה. זה היה ב-2018".
שמאע פירט עוד על ההתמדה: "אור היה הספורטאי הכי מתמיד שיש, אצלנו בחבורה יש את אלה שאנחנו יורדים עליהם שהם לפני תחרות מתאמנים הרבה ויש את אלה שלא משנה מה, אם יש תחרות באופק או לא, הם לא עוצרים. שם רואים איך חי ספורטאי וככה הוא היה. בדברים הקטנים של כל אורח החיים, אם זה אוכל ושינה, אם זה לא להפסיד אף אימון, לא משנה אם הוא בחו"ל או בטיול בארץ. הוא תמיד היה מוצא את הדרך לעשות את האימון שהמאמן רשם לו בתכנית".
מעבר לאופי המיוחד כספורטאי, חבריו גם העידו על הייחודיות שלו כאדם וכחבר טוב. גיא פרל פירט על כך: "אגיד שני דברים. אחד כללי, בתור מישהו שמכיר אותו שנים וראה מהצד מה שקרה בחודש האחרון סביב האשפוז שלו ומה שקרה אחר כך. אתה לומד את זה באופן אישי עד כמה הוא החבר הכי טוב שיש. אפשר להתייעץ איתו בכל דבר, הכי חיובי עם אפס שחצנות, תמיד זמין. מה שהיה מאוד בולט בחודש האחרון זו תמונת מראה כזאת מאוד משמעותית, שכולם אומרים שהוא היה חבר טוב. יש לגבי זה קונצנזוס, הוא היה חבר מאוד מיוחד".
"הדבר השני, ספציפית עליי בחוויה שלי, זה בדברים שעשינו מעבר לספורט כמו לטייל בעולם. טיילנו במקומות של תחרויות. היינו ביחד בהוואי באליפות העולם. אתה לא יכול להירשם, אז התמזל מזלנו שעשינו תוצאה מספקת כדי לקבל הזמנה לשם. מאז הייתה תקופה די ארוכה של הכנות ביחד, הרבה שעות של שחייה, רכיבה וריצה. הרבה מאוד הכנה מנטאלית ושיחות שלנו ואיך מגיעים בצורה הכי טובה. זה עזר לחזק עוד זוויות מההיכרות שלנו. זה אקסטרה חיזק את הקשר שלנו, ממש הפך להיות מהחברים הכי טובים שיש".
"בדרך כלל נוסעים שבועיים לפני להוואי בשביל להתאקלם, ואנחנו אמרנו שהאתגר הכי משמעותי היה להשיג את הסלוט, אז רצינו ליסוע לשם בעיקר כדי ליהנות מהדבר הזה. נסענו לווגאס לפני כן בשביל הכיף, ואז הגענו להוואי כמה ימים לפני התחרות. היום של התחרות עצמה היה באמת יום שרואים במשקפיים של החברות שלי עם אור, ששם באמת היה מימד אחר של זה. כתבתי על זה בפייסבוק. ב-6:30 בבוקר נכנסים לזינוק לאוקיינוס השקט, אתה לפני אחד הימים הכי מאתגרים שיש לך. כשאתה נכנס למים יש לך 10 דקות שאתה שוחה לקו הזינוק, ממתין לידיעה של הזינוק וב-10 הדקות הללו יש 400 איש שנשארים מעל המים קרוב אחד לשני ובערך מטביעים אחד את השני, סיטואציה די מלחיצה וקשוחה. זה הזיכרון הכי חזק שיש לי ממנו, ששנינו מנסים לצוף על הרגליים אחד של השני ופשוט נקרעים מצחוק. כשהוא נהרג, אמרתי שאני אזכור כל החיים שלי את זה. עוד דוגמא - אני יחסית גמור במהלך המרוץ ובזמן הזה אין לי אנרגיות לחלק כיפים ולהגיד שלום. הוא ראה אותי גמור וכמובן מיד חיוכים וצעקות עידוד. הרגע השני המשמעותי של אותו יום היה ברגע הסיום, סיימתי חצי שעה לפניו ופתאום הוא מגיע עם הרבה אמוציות. שנה לפני זה אבא שלו נפטר והיה לו חלום להגיע לשם עם אבא שלו. המטרה הייתה להוכיח לעצמו שהוא יכול להגשים את החלום בשבילו ובשביל אבא שלו. אותי הוא פגש ראשון אחרי קו הסיום והייתה סוג של התרגשות שאתה מתחבק איתו ברגע הזה של הסיום, זיכרון מאוד חזק".
יניב פתאל סיפק סיפור חביב נוסף שאימת עוד יותר את הסיפורים על העבודה הקשה של אשכר: "הפעם האחרונה שראיתי אותו היה ממש במקרה, זו הייתה שבת גשומה, אף אחד לא יוצא. אני מסתכל ורואה מישהו רץ, לא הבנתי מי זה המשוגע הזה, וראיתי שזה אשכר. צילמתי אותו מלמעלה".
ההלם מההודעה על הפיגוע
הידיעה על כך שאשכר נורה תפסה כל אחד מהחברים בסיטואציה שונה, אבל מי שהיה מהאנשים הקרובים ביותר אליו פיזית ברגע הירי הוא יניב פתאל, שחווה את האירוע הנורא בעצמו: "לא הרבה יודעים, אבל בפיגוע הייתי ממש כמה מטרים לידו. הייתי בצד השני של מעבר החצייה. לא ידעתי בהתחלה שזה אור, לקח לי שעתיים לגלות את זה. כשהבנתי את זה, זה היה ממש קשה. זה לא היה לי הגיוני, שאני הייתי שם ממש לידו. אם הוא לא היה שם, אז אולי אני הייתי הבא אחריו שהיה נפגע".
פתאל תיאר שלב אחרי שלב מההתרחשות לפי הזווית שלו: "ישבתי שם עם הטלפון ביד ופתאום שמעתי פיצוצים. פיתחתי אדישות כזאת, כשאנחנו שומעים פיצוצים, חושבים אולי פורים, נפצים. לאט לאט אני מסובב את הראש וקולט את המחבל יורה בבן אדם ואז בעוד אחד. לא ראיתי את אור נופל אפילו. ראיתי את המחבל יורה לכיווני, אני קופץ על האופניים ונוסע לכיוון השני. שמעתי אחרי זה שאין יריות, האירוע נגמר, אמרתי לעצמי שאין מצב שראיתי עכשיו פיגוע. חשבתי אולי זה פלילי וממוקד. תוך כדי כל הסיטואציה אני נוסע על האופניים וצועק לאנשים 'לברוח יורים פה!'".
"אחרי איזה שעתיים ישבתי עם חברים, תכננו לחגוג לי יום הולדת, ישבתי אצלם ואחד מהם אמר שאחד הפצועים זה רותם מנסנו. אמרנו שזה חבר טוב של אשכר, רצינו לבדוק מה קורה עם אשכר, ראינו את הסרטון והיה שם עוד מישהו שנפל. אני בעצמי לא ראיתי אותו נופל שם. אמרו אחר כך שמי שנפל זה אשכר. לא ידעתי איך להכיל את זה. הלכתי לבית החולים, היינו שם ימים ארוכים כדי לשבת איתו. דיברנו ביחד והייתה תקווה, אבל לאט לאט הבנו שזה ייגמר. כל הזמן הזה שהיינו שם, התאחדנו כל החברים, זה מאוד חיבר אותנו. זה יצר משהו מאוד חזק. מכל המעגלים, ולא רק הספורט. הוא היה גם איש חיי לילה, אז זה היה לא רק הספורט. הוא היה ממש מחובר לכל כך הרבה אנשים".
מטבע הדברים, גם שאר חבריו קיבלו את ההודעה בהלם מוחלט. "הייתי בבית, הרדמתי את הילדה, חבר שלי התקשר בשעה שלא מתקשרים", סיפר ענר שרמן. "ראיתי את התמונה הראשונה וישר ידעתי שזה אור, לפי ההליכה. היינו בבית החולים כל הלילה, ממש זעזוע. לא האמנו שזה יכול לקרות דווקא לאור. זה היה הדבר הכי לא צפוי, בן אדם שמפיץ רוגע ואור וחי חיים מאוד פשוטים וטובים. זה תפס אותנו, או אותי לפחות, בצורה מאוד קשה".
גיא פרל אמר: "הידיעה על הפיגוע הייתה כשהייתי בבית בתל אביב במרחק לא גדול משם. די מהר התקשרו אליי לוודא שאני יודע שזה אור. תוך שעה היינו בבית החולים. הפתעה וטראומה מוחלטת". שקד שמאע הוסיף: "הייתי בבית, התקשר אליי גיא חבר שלנו, לא ידענו עדיין מה בדיוק קרה. רק הבנו שהוא נפצע. משם המידע מתחיל להתגלגל".
המחשבות על ההנצחה
אין ספק שלאדם מיוחד וספורטאי מיוחד כמו אור אשכר יש צורך בדרך מיוחדת של הנצחה. אירועים מסוימים כבר התקיימו, מן הסתם, בימים שאחרי שנודע שהוא הלך לעולמו, דוגמת הטקס שקיימה מכבי תל אביב (הקבוצה שהוא אהד) לפני תחילת המשחק מול מכבי חיפה בבלומפילד בתחילת אפריל, וגם דוגמת הטקס שנערך בטריאתלון "טריי כנרת". אולם, סביר להניח שהחזון קדימה הוא הנצחה לטווח יותר רחוק, וחבריו הקרובים כבר מציינים מחשבות מסוימות על איך זה יכול לצאת לפועל.
מאמנו שרמן: "קודם כל, אור היה רשום למרתון בוסטון שממש לאחרונה קרה. לקחו את המספר של הרישום שלו והביאו אותו לקו הסיום. הוא רשום גם למרתון ניו יורק, שהוא יוקרתי, ואנחנו רוצים לרוץ עם האחים שלו שם. חוץ מזה אנחנו חושבים גם על תחרות גדולה ומכובדת שתהיה על שמו, אבל שגם תבטא את הערכים שלו".
פרל הוסיף: "הדבר הראשון שאנחנו מתעסקים בו די ברצינות זה באמת הרצון שלנו לרוץ את מרתון ניו יורק לזכרו. שני האחים שלו, שלא היו בענף הזה, החליטו שזה משהו שהם ירצו להתאמן אליו. מעבר לזה אני יודע להגיד שיש פורום מצומצם שהתחיל לחשוב בשלבים ראשונים על איך אנחנו עושים הנצחה בחיבור עם הספורט. יהיו כל מיני דרכים, אבל אנחנו רוצים לגעת בעיקר בספורט. אנחנו בוחנים את האפשרויות כמו להקים עמותה. אולי משהו שקשור בישראלים שעושים מרתונים בכל מיני מקומות בעולם, אולי להכין חולצה ולשלוח אנשים לקו הסיום עם החולצה. מתלבטים, אבל בעיניים שלנו זה השילוב הזה".
פתאל הלך באותו הכיוון: "אני חושב שמן הראוי לבן אדם כזה, ואני מצפה ממני כמובן ומהחברים, זה לעשות טריאתלון לזכרו. לא יודע אם חד פעמי או יותר מזה. זה צריך להיות משהו ייחודי לו, לדברים שהוא עשה ואהב. הוא הכי אהב לרוץ ולשחות, ואם נעשה מרוץ כזה לזכרו, אז בטיילת או משהו מיוחד אחר. שזה לא יהיה 'על הדרך', שיהיה מאוד יפה. כרגע ניקח את הזמן ונעשה משהו יותר רשמי לזכרו בהמשך".
גם שמאע שיתף חלק מהחזון: "אני בסוף חבר, אבל ברור שהמשפחה זה הדבר שהחזון שלהם הוא החזון הכי חשוב כאן. אני מאמין שכל דבר שקשור בספורט, אם זה מבחינת אירועים של ספורט או חינוך לספורט, יהיה רלוונטי. אולי תמיכה בספורטאים ומשהו בסגנון הזה. אלה הדברים הכי מתאימים בעיני. בסופו של דבר אני חושב שכל הדברים נאמרו, העניין הזה של להציב מטרה ולא לוותר על שום שלב בדרך, אולי הדרך יותר חשובה אפילו. זה הדברים שהגדירו הכי טוב את אור".
האובדן של אור אשכר ז"ל הוא קשה מנשוא, וכל חבריו הקרובים שהכירו אותו בכל כך הרבה רבדים, לעולם לא ישכחו איזה אדם חיובי הוא היה, איזה ספורטאי למופת הוא היה ואילו ערכים מדהימים הוא ייצג. אפשר כעת רק לקוות שההנצחה שלו תהיה ראויה. ואולי מן הראוי לחתום עם המסר המסיים של ענר שרמן: "אני חושב שלא צריך לפחד להגשים את החלומות שלך, משהו שאומרים על אור הרבה. תחיו את היום כאילו הוא האחרון שלכם, הוא האמין בזה מאוד".
האזינו לפרק לזכרו של עמית בן יגאל >>>האזינו לפרק לזכרו של בר רהב >>>
האזינו לפרק לזכרו של אלון בקל >>>
