שבת שלום אסתר רוט שחמורוב.
"שבת שלום לכל עם ישראל"
אז מה שלומך?
"היו שמועות, הבנתי ש'אני גוססת' וכן הלאה. הייתי באמת במצב לא טוב. לקחתי את עצמי ברגע האחרון והתאשפזתי".
אסתר רוט שחמורוב, אגדת ספורט ישראלית. היא התגברה בחייה על הרבה מאוד משוכות, דילגה מעליהן בקלילות. הפעם היא מתמודדת במרוץ קצת אחר – נגד הזמן.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
עד כמה את חוששת?
"תראה אני לא חוששת בשביל עצמי. ברור שכל בן אדם רוצה לחיות אבל יש לי אחריות גם כלפי המשפחה שלי. אתה יודע, פתאום בגיל 67 הפכתי להיות סבתא והילדים כל כך מחוברים וזקוקים לי. יש לי נכדים – בני שנה, שנתיים שלוש, ארבע - ופתאום אני נעלמת להם ואני מרגישה את המחויבות שלי אליהם".
"התחילו להגיד 'שמענו שאסתר גוססת'"
השבוע פגשנו אותה במחלקת ההשתלות בבית החולים בילינסון, כשהבן שלה ירון והצוות הרפואי צמודים אליה כל הזמן. "הרגשתי לא במיטבי. הבן שלי אמר 'אם את לא באה עכשיו לבית חולים, אני מביא אמבולנס'. פשוט לא הייתה לי ברירה כי היה לי יום למוחרת איזה מרוץ שהייתי צריכה להזניק. אמרתי לו 'תן לי לעבור את הלילה ולמוחרת אני אגיע'. 'לא'. ובאמת זה היה נבון מאוד מצידו לקחת אותי. עברתי כל הלילה במיון בדיקות ומיד אשפזו אותי, ואז הייתה שמועה - איך זה שהיא לא הייתה במרוץ וחיפשו אותי".
איזה שמועות היו?
"הבנתי שהתחילו לצלצל לוועד האולימפי, לכל מיני אנשים, לשאול 'איפה אסתר. שמענו שהיא גוססת', משהו בסגנון הזה ואני קיבלתי צמרמורת. נכון שהמצב שלי לא היה טוב, לא היה מזהיר וכן הלאה, אבל אני הייתי כבר מטופלת בידיים של הרופאים".
ומיד אמרו לך שזו בעיה עם הכליה?
"אני כבר לבד ידעתי".
"ללכת מבית לבית לחפש כליה?"
מלבד הגנים שסייעו לה להשיג 7 מדליות זהב בין-לאומיות ולהפוך אותה לאתלטית הגדולה בתולדות ישראל, אסתר "קיבלה בתורשה" גם מחלת כליות משפחתית. אימה נפטרה לאחר מאבק בה, ואחיה חולה במצב קשה. כשהחלה התפרצה אצלה בסביבות גיל 50, היא ידעה שיש רק דרך אחת – לנצח.
"כשהגעתי למצב שכבר אני צריכה להיות מושתלת לא היו פתרונות בארץ. אמרו לי 'לכי לחפש', אז לא ידעתי מה לעשות, הייתי חסרת אונים עם כל השם שלי ו'מפורסמת' וזה – אוקיי, מה אני עושה? לוקחת נר והולכת מבית לבית לחפש כליה? לא היה שום פתרון ולא היה מה לעשות. ניסיתי לחפש תורם פה, ואתה צריך לעבור ועדות. בוועדה שמצאתי איזה תורם לא אישרו לו, ומישהו בא אליי הביתה ואמר 'יש פתרון, אני יכול להוציא אותך החוצה ולעשות בחו"ל', זה היה פשוט ממש ברגע האחרון".
את השתלת הכליה האחרונה אסתר עברה בשנת 2009 באזרבייג'אן: "14 שנה הכליה תפקדה יותר טוב אפילו ממה שהיה כשהייתי ספורטאית".
למה?
"כי אני קיבלתי כליה מגבר בן 40, זה נתן לי כוחות ולהתאמן שלוש פעמים ביום ולעשות את כל העבודות שאני רוצה בלי להתעייף, ועושה ועושה ולא מפסיקה".
אז אולי אם בגיל 20 הייתה לך את הכליה הזאת, היית עושה תוצאה יותר טובה
"עלית על נקודה נכונה".
"אתה מסכם לי את החיים?"
הקריירה המפוארת של אסתר רוט שחמורוב החלה בכיתה ו', כשהצליחה להשיג תוצאה של 8.3 שניות ב-60 מטר וניצחה במקביל גם את הבן הכי מהיר בכיתה. בעידו המורה להתעמלות היא הגיעה לעמיצור שפירא, אצן בעצמו ומאמן אתלטיקה. אחרי שניצחה גם אותו בריצה, הוא אמר לה: "את תגיעי לאולימפיאדה" והחל לאמן אותה. כבר בגיל 15 אסתר שוברת את השיא הישראלי בריצת 100 מטר ובריצת משוכות, לכולם היה ברור שזו רק ההתחלה.
55 שנים עברו מאז מקסיקו 1968, ואת עדיין נחשבת האתלטית הטובה בהיסטוריה של מדינת ישראל
"אז אתה מסכם לי את החיים?"
לא, אנחנו רוצים לחזור לרגעי התהילה הבלתי נשכחים.
בגיל 16 היא אמורה להשתתף באולימפיאדת מקסיקו 1968, אבל בגלל פציעה קטנה היא נשארת בבית. רגע אחרי היא מתחילה להתכונן כבר לאולימפיאדה הבאה. עם שתי מדליות זהב באליפות אסיה וארבע באליפות ישראל, אסתר בת ה-20 בשיא הכושר שלה.
"האסון הגדול ביותר שנחת עליי"
מינכן 1972 הייתה צריכה להיות האולימפיאדה שלה, אבל אז יום לפני חצי הגמר ב-100 מטר משוכות שאליו העפילה – הכול מתפוצץ: "זה היה האסון הגדול ביותר שנחת עליי. בפתאומיות, ללא הכנה". בפעולת הטרור במינכן נרצחו 11 חברי המשלחת הישראלית, בהם המאמן האישי של אסתר עמיצור שפירא: "המאמן שלי לא חזר. אני יושבת איתו במטוס, אני יושבת למעלה, הוא בארון למטה. איך בחורה צעירה יכולה לקלוט את זה? היא יכולה להמשיך בחיים בצורה כזאת?"
קשה להאמין, אבל במהלך הרגעים הדרמטיים האלה, עוד לפני שהתברר גודל האסון, היה מי שפנה לאסתר ואמר לה שלמרות הכול מחר יש את חצי הגמר והיא צריכה לרוץ. "פנו אליי רופא המשלחת ומנהל המשלחת ואמרו 'אנחנו ניתן לך שני כדורי שינה ואנחנו רוצים שמחר את תופיעי לריצה, אנחנו נראה - כאילו באמצעותי - שישראל לא נכנעת, לא מוותרת".
"אני בסך הכול בחורה צעירה שמקבלת הוראות כל חיי, ועושה מה שאומרים לה. אני לא הבנתי את ההחלטה הזאת - לקחתי את הכדורים, כשבחיים שלי אני לא לוקחת שום כדור - לא לכאב ראש או לשום דבר - ואני זוכרת שבשינה היו לי מין כל מיני חלומות כאלה פטריוטיים: 'אני אנצח בשביל המדינה'".
בסופו של דבר אסתר לא השתתפה בחצי הגמר, אבל הגרמנים התעקשו להמשיך במשחקים: "זו הייתה הרגשה נוראית כאילו אנחנו נזרקים מהאולימפיאדה - הם עשו רק יום אחד הפסקה כעצרת זיכרון והמשיכו כרגיל".
"בקבוק ביד אחת, סטופר בשנייה"
אבל לא אישה כמו רוט שחמורוב תוותר. אחרי טראומת מינכן היא שבה לאט-לאט לאימונים, לקראת האולימפיאדה הבאה במונטריאול. ב-1976 היא כבר נשואה ואימא לתינוק ומי שמחליף את המאמן שנרצח במינכן הוא בעלה, פטר רוט: "לבן הוא נתן את הבקבוק וביד השנייה סטופר וככה אנחנו מתאמנים".
היו גם אימונים מוזרים.
"הרבה דברים מוזרים היו. הוא חשב איך הוא מוציא אותי מהמהירות הקבועה שלי ויותר, אז יום אחד הוא לוקח איזו חגורה וקושר אותי לאופנוע – 'בבקשה תרוצי' ואני נמרחתי על הכביש. ומעבר משוכה - אתה חושב שזה לא מסוכן? לעמיצור הייתה שיטה אחרת, הוא לקח צינור השקיה מברזל שהיה באצטדיון המכבייה אז בזמנו ושם אותו למעלה, המשוכה ברזל ועכשיו את תעברי קומנדו - במהירות באמצע ככה, מה את מעדיפה או פה בראש לקבל או פה ברגל לקבל? צריך אומץ בשביל הדברים האלה אבל התכונה המשמעותית שלי כספורטאית הייתה שאני לא צייצתי, אני עושה מה שאומרים לי, פראיירית".
שיטות האימון הקשוחות, החריצות הגדולה, הכישרון – כל אלו הביאו את אסתר להישגים אדירים, אבל לא הספיקו מול הנשק הסודי הלא-קונבנציונלי של המתחרות ממזרח אירופה: "זה היה עולם של סמים, כולם ידעו את זה. הם לקחו את הבנות האלה ועשו מה שהן רוצות, הלעיטו אותן בדברים שהיום אנחנו יודעים שזה הקפיץ להן את התוצאות".
במונטריאול 1976 אסתר עושה את הבלתי ייאמן: מעפילה לגמר 100 מטר משוכות ומגיעה למקום השישי, ראשונה מבין הספורטאיות המערביות. לימים התברר שכל חמש האצניות שהקדימו אותה נטלו סמים אסורים.
אם היו עושים בדיקות סמים כמו שצריך לבנות שלפנייך, היית מקבלת מדליית זהב!
"אני רואה שבאת בכוונה לדקור אותי שוב, אני כל השבוע דוקרים אותי מכל כיוון ואתה באת לנעוץ את האחרון (צוחקת)".
בסוף, קריירה כזו מפוארת, עם כזה כישרון ובסוף בגלל דברים שלא תלויים בך יצאת בלי מדליה.
"יש לי תחושה שאנשים יודעים את זה, אנשים יודעים את האמת, הם יודעים את העולם שאנחנו חיים בו. כולם יודעים שאולימפיאדה - גם במינכן התחילו כבר סמים, גם יכולתי לגמור ב-100 מטר כבר להיות שם בגמר אם אתה מוציא 3-2 משם. זה היה עולם לא אמיתי, של רמאות, ואני ידעתי שבתוך העולם הזה אני נמצאת".
השיא שלך במאה מטר – 11:45, החזיק מעמד 46 שנים, למעשה עד לפני חמש שנים, ב-2018 – זה מדהים!
"אני לא רציתי שככה יקרה, אני רציתי שדווקא יקדם את הספורט וימשיך, אבל דווקא נרתעו מהתוצאה. ניסו, הרבה ניסו, ובסוף דיאנה ויסמן הצליחה לעשות את זה ואני אאחל לה באולימפיאדה הבאה שלפחות תעלה שלבים לסטייל שלה".
המשקל שלא השתנה מאז האולימפיאדה
את ממשיכה לרוץ?
"אתה רואה עם הנעליים ככה, יוצאת מהבית, שעה אני רצה"
עם הקרוקס? ריצה?
"כן, ריצה, שלוש פעמים בשבוע ככה בשטח, בחוץ".
אפילו המשקל שלך לא השתנה.
"יש לי כרטיס - שאתה מגיע לאולימפיאדה, שוקלים אותך – גובה, משקל. יש לי את הכרטיס, עדיין, אותו דבר כמו שהיה".
הבעל והמאמן פטר רוט נפטר ב-2006 אחרי השתלת לב שלא צלחה. אסתר אמרה אז שמותו היה עבורה "מינכן 2". במשך שנים היא עבדה כמורה להתעמלות בבית ספר ברעננה, השיאה משואה וזכתה בפרס ישראל.
התור לתרומת כליות והבקשה של המשפחה
איזו פציינטית היא?
ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת השתלות בבית חולים בילינסון, עונה: "מקסימה, כולנו גדלנו על הסיפורים של אסתר. המצב הוא טוב. הוא לא מושלם אבל הוא טוב. יכול להיות שנצטרך בשלב כזה או אחר להתחיל לחשוב על השתלה חוזרת".
כמה ארוך התור להשתלת כליה ארוך בארץ?
ד"ר נשר: "זה מטורף, אנחנו מדברים על המתנה של בין 5 ל-8 שנים, אנשים לצערי נפטרים בהמתנה להשתלות".
בישראל שיעור תרומת האיברים מהמת הוא מהנמוכים בעולם. לעומת זאת אנחנו מובילים בתרומות אלטרואיסטיות של אנשים חיים, אנשים טובים שמחליטים להציל חיים של אחרים בתרומת כליה לבן משפחה או למישהו שהם בכלל לא מכירים. על רקע המחלה המשפחתית, ילדיה של אסתר – ירון ומיכל – בסכנה להזדקק בעצמם לתרומת כליה. לכן הם לא יכולים לתרום לה.
האם אדם שצופה בכתבה יכול להגיד, אני רוצה לתרום ספציפית לאסתר?
ד"ר נשר: "חד משמעית כן, אנשים יכולים לבוא ולהגיד 'אני רוצה לתרום לאסתר, ל-X, ל-Y'"
את רוצה לנצל את הבמה הזאת?
אסתר: "אני לא אנצל את הבמה הזאת. אני בחיים לא אוציא מהפה שלי משפט – 'תתרום לי, תעשה לי'. בחיים לא תשמע ממני את זה. אני עכשיו פה בידיים שלהם. חברות שרוצות לתרום וכל אחד שרוצה להוציא מעצמו משהו - זה לא מובן מאליו". את מה שאסתר לא מסוגלת לומר, אומרים במקומה בני משפחתה: בנה ירון, ספורטאי גם הוא שהיה אלוף ישראל בסיף, פנה השבוע לציבור וביקש לעזור להציל את אימא שלו באמצעות תרומת כליה.
"שאוכל לתפקד בשביל נכדיי"
לרופא היא אומרת: "זה בזכותכם, העמדתם אותי קצת על הרגליים. אני רוצה להודות, אני מרגישה שאני נמצאת בידיים טובות, אני נמצאת בישראל, אני נמצאת עם התמיכה של הקהל, של הכול, זה נותן הרגשה... משב רוח, אני הרגשתי למרות שהכול סגור פה ולא מרגישים טיפת רוח, אני הרגשתי את הרוח החיובית שנושבת מכולם, הצוות פה שלכם מדהים, מקצועי, פשוט אין לי מילים להודות".
אז מה נאחל לך? חוץ מבריאות כמובן
"קודם כול זה באמת מספר אחת, שאני אוכל לתפקד בשביל נכדיי. אימא שלי הייתה חולת דיאליזה המון שנים והיא הלכה וקמלה, אז הייתי שואלת אותה מה שווים החיים האלה בדיאליזה. היא הייתה אומרת 'אני רוצה לראות את הנכדים, אני רוצה לראות אתכם', עכשיו אני מבינה אותה".
את רוצה להמשיך לראות את הנכדים בשנים הקרובות.
"ועוד כמה דברים. אם אני לא עושה ספורט אני לא רוצה".
ספורטאית מאז ולתמיד.
"כן, נולדתי ספורטאית ואמות כספורטאית".
תחקיר: יעל יפה
לתרומת כליה לאסתר יש לפנות לירון רוט: Yaronroth@hotmail.com או בוואטסאפ 0542468428 או לעמותת "מתנת חיים".