זה קרה רק לפני שנה, וכמה השתנה מאז. דניאל מולושט חצה ראשון את קו הסיום במרתון טבריה, שנחשב גם לאליפות ישראל – והגשים חלום, אך נותר עם טעם מר. דניאל גדל במסגרות חינוך ישראליות, הפך למדריך בצופים, ומכיר את ישראל הרבה יותר טוב מאשר את המקום שהוא נולד בו. אלא שעל הפודיום הוא לא קיבל את הכבוד: בגלל שאין לו אזרחות ישראלית, הוא ראה מהצד איך דווקא מי שסיים במקום השני הפך לאלוף ישראל. 

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"ידעתי מראש שאני לא אוכל להיות מוכתר כאלוף ישראל, אבל זה עדיין היה מאוד מבאס", מספר מולושט בריאיון אמוציונלי, שנה אחרי אותו מקרה. "זה לא רק העניין שאני לא מוכתר כאלוף, אלא שאפילו לא מזכירים אותי כזוכה. דילגו עליי. הכתירו את המקום השני. למרות שהתכוננתי לזה, זה מאוד ביאס אותי".

החיים החדשים בצד השני של העולם

דניאל, כיום בן 27, הוא מבקש מקלט שהגיע מסודאן, אך בכלל נולד באתיופיה. בגיל 11 הוא הגיע לישראל: "גדלתי במדינה הזאת. כמעט כל החיים הייתי במסגרות ישראליות. הייתי בישראל יותר זמן מאשר במקום שבו נולדתי. אני מכיר את התרבות הישראלית יותר מאשר את האתיופית. באותו זמן מאוד כעסתי. אומנם המארגנים נתנו לי חשיפה, אבל זה עדיין היה מאוד מתסכל".

האצן דניאל מולושט
"דילגו עליי, הכתירו את המקום השני". מולושט

שנה עברה ומארגני מרתון טבריה פנו שוב לאלוף שלהם במטרה שיבוא להגן על המיקום שלו, שיבוא לזכות שוב במקום הראשון באחד המרוצים היפים בארץ. אלא שהתשובה שהם קיבלו הפתיעה אפילו אותם: לאחר שכל הניסיונות והמאבקים לקבל אזרחות כשלו, מולושט כבר עזב את ישראל ועבר להתגורר בקנדה – כמעט היעד הכי רחוק שהוא הצליח למצוא על המפה. בריאיון מביתו החדש בוויקטוריה מספר מולושט על הסיבות שגרמו לו לעזוב את המדינה שהוא כל כך אוהב, על המאבק לקבלת אזרחות, על הריצה וכמובן עונה על השאלה – האם, אם בכלל, יחזור לישראל?

"באותו ערב אבא החליט שעוזבים לישראל"

כדי להבין את מצבו של דניאל בהווה, חייבים לחזור לעבר. דניאל, כך מתברר, היה מבקש מקלט עוד לפני שהגיע לישראל: "קודם כול, נולדתי בסודאן להורים אתיופים. עד גיל 7 היינו בסודאן, ואז עד גיל 9 בכפר באתיופיה, ואז חזרנו לסודאן. בגיל 11, בשנת 2007, הגעתי לישראל עם הרבה אנשים שעזבו את סודאן בגלל רדיפות, מלחמות אזרחים ומלחמות שבטים. גרנו בחרטום. כילד, לא הייתי מודע למלחמות, הייתי הולך לבית ספר כרגיל וחוזר הביתה. זה מה שהכרתי. עד שיום אחד כשחזרתי מבית הספר אבא שלי החליט שבאותו ערב אנחנו עוזבים. לא שאלתי שאלות. בתרבות שלנו לשאול את אבא משהו זה כמעט להביך אותו, ולא רציתי לעשות את זה".

האצן דניאל מולושט
"ישראל זה הכול בשבילי, אבל מעולם לא ניתנה לי ההזדמנות לייצג אותה"

 

"יום אחד כשחזרתי מבית הספר אבא שלי החליט שבאותו ערב אנחנו עוזבים. לא שאלתי שאלות. בתרבות שלנו לשאול את אבא משהו זה כמעט להביך אותו, ולא רציתי לעשות את זה"

דניאל מולושט

"באותו ערב נסענו לגבול סודאן-מצרים ובלילה הגענו עד קהיר. בקהיר היינו כשבועיים ומשם עברנו בתוך שבוע לישראל. כשהגענו לגבול ישראל-מצרים קיבלו אותנו חיילים ישראלים. ממש לא היינו הראשונים שעושים את המסע הזה. החיילים הכירו את המצב וידעו שיש פליטים שרוצים מקלט. אני לא מאמין במזל אומנם, אבל אני כן יכול להגיד שהתברכתי שלא עברתי התעללות במסע הזה. יש אנשים שלא שורדים בו. חסרים לפעמים שתייה ואוכל. לפעמים המבריחים מבקשים עוד כסף ואין. ראיתי אנשים שמכרו דברים מהגוף שלהם כדי להתקיים. רק בלילה האחרון התחילו קצת יריות במחנה שלנו, אבל אז הגיעו החיילים הישראלים והכול הסתדר". 

מולושט ממשיך: "במחנה היינו כשבועיים, אני, אבא שלי ואח שלי הקטן בן ה-7. אחי לא הרגיש כל כך טוב כי הוא לא קיבל מספיק אוכל במהלך המסע, כמו הרבה אנשים אחרים. שתינו מים מג'ריקן של דלק ועדיין היה בו טעם של דלק, אז כילד הוא לא רצה לשתות. בגלל המצב הזה שלחו אותו לבית חולים בבאר שבע". 

"התברכתי שלא עברתי התעללות במסע הזה. יש אנשים שלא שורדים בו. ראיתי אנשים שמכרו דברים מהגוף שלהם כדי להתקיים. שתינו מים מג'ריקן של דלק ועדיין היה בו טעם של דלק"

דניאל מולושט

"הצטרפתי אליהם אחרי עשרה ימים בערך וגרנו אצל משפחה בקיבוץ בדרום לעוד עשרה ימים בערך. לאחר מכן עברנו לדרום תל אביב, שם אמרו לנו שיש מקום למבקשי מקלט עד שנמצא בית ועבודה. גרנו שם משהו כמו חודשיים, עד שאבא שלי הצליח לחסוך כסף לבית משלנו. בחודשיים האלה לא הלכתי לבית ספר. זו הייתה חוויה שונה להיות בלי מסגרת, זה היה קשוח. לקח לי זמן אפילו להתרגל למזג האוויר, כי מטמפרטורה של 35 מעלות בחורף, הגעתי לתל אביב, שם יש 15 מעלות".

האצן דניאל מולושט
"אבא שלי רצה שיהיו לנו חיים טובים ממה שהיו לו"

הנתק מאימא – והמסגרת שהצילה את דניאל

אתה מדבר על העובדה שהיית עם אבא שלך ואח שלך. איפה אימא שלך הייתה כל הזמן הזה?

"באותו הערב שעזבנו היה להורים שלי ויכוח, אבא שלי כנראה לא עדכן את אימא שלי שאנחנו עוזבים את סודאן. אבא שלי לא הרגיש בנוח שם. תמיד עבד. אימא שלי נשארה בסודאן לכל אורך התקופה הזו ואחרי כמה שנים היא עברה לאתיופיה. לא יצא לי לשמוע מאימא שלי תקופה ארוכה, קרוב לשלוש שנים אחרי שהגענו לישראל. רק פעם אחת שמעתי את הקול שלה בטלפון, היא לא האמינה בכלל שאנחנו בישראל. אחרי זה לא חזרנו לקשר איתה".

"אבא שלי רצה שיהיו לנו חיים טובים, בטח יותר טובים מאלה שהיו לו. עם הזמן למדתי לחיות רק עם הורה אחד, בלי אימא. רק לפני כשנתיים, כשאבא שלי גורש מישראל, הוא הצליח למצוא מספר טלפון של אחד מהאחים של אימא שלי וככה מצאתי אותה אחרי כ-12 שנה שלא היינו בקשר. קראתי לה בשם, לא ממש הרגשתי שהיא אימא שלי. עכשיו היא באתיופיה, אני בקשר טלפוני יום-יומי איתה". 

"לא יצא לי לשמוע מאימא שלי תקופה ארוכה, קרוב לשלוש שנים אחרי שהגענו לישראל. רק פעם אחת שמעתי את הקול שלה בטלפון, היא לא האמינה בכלל שאנחנו בישראל. עכשיו אני בקשר יום-יומי איתה"

דניאל מולושט
האצן דניאל מולושט
"הצופים הפכו לבית השני שלי, עד היום"

נחזור לסיפור ההתבגרות שלך כאן. איך היה לגדול בישראל כמבקש מקלט?

"מי שקיבלו עלינו אחריות ראשונים היו הצופים. זה היה וואו גדול להצטרף לזה. עד אז הייתי מסתובב סתם בפארקים. זה היה שינוי ענק בשבילי. אומנם היה קושי של השפה, כי דיברתי רק ערבית שלמדתי בסודאן ואמהרית שדיברתי עם ההורים, ועברית לא ידעתי בכלל. אפילו פליטים אחרים כבר דיברו עברית לפניי. הצלחתי ללמוד את השפה דרך הצופים, וזה הפך לבית השני שלי, עד היום. שם למדתי הכול. הכרתי שם גם חברים שנולדו בארץ ובעוד מדינות בעולם – דרום אמריקה, מערב ומזרח אפריקה ואפילו אסיה. בחיים לא שמעתי על מדינות כאלה".

"לאט+לאט צברתי ידע על המדינה. כשהתחילה שנת הלימודים של 2008 התחלתי ללמוד בביאליק-רוגוזין בתל אביב, עברתי אבחונים והייתי צריך לחזק את העברית, אז התחלתי כיתת אולפן ושם סיימתי את היסודי. אחרי שנה עברתי לכיתה רגילה והייתי ממש ילד רגיל. למדתי שם כתלמיד תיכון רגיל עד כיתה י"ב. בצופים המשכתי והתקדמתי והייתי מדריך ומרכז. אלה דברים שלא הייתי יכול לעשות בשום מקום אחר. למדתי מה זה לקבל אחריות, לעבוד בתוך קבוצה וצוות – כלים מדהימים לחיים. זה גרם לי להרגיש מישהו חשוב, אחרי שהגעתי ממקום שונה לגמרי. זה הרחיק אותי מדברים לא טובים שקורים בדרום תל אביב, שכולם יודעים כמה האזור הזה מוזנח. לא הרבה מספרים על הדברים הרעים שקורים שם, אפילו רציחות. אם לא הייתי מגלה את הצופים, הייתי עלול ליפול למקומות לא טובים".

בית הספר ביאליק רוגוזין
בית הספר ביאליק-רוגוזין, שבו למד דניאל

 

"בצופים הייתי מדריך ומרכז, למדתי מה זה לקבל אחריות, לעבוד בתוך קבוצה וצוות – כלים מדהימים לחיים. זה הרחיק אותי מדברים לא טובים שקורים בדרום תל אביב. אם לא הייתי מגלה את הצופים, הייתי עלול ליפול למקומות לא טובים"

דניאל מולושט 

"ילדים שהיו איתי בבית הספר נרצחו"

איך גילית את הריצה?

"נרשמתי לאגודת לידר לריצה בכיתה י"א, אבל מקצועית התחלתי לרוץ רק אחרי שסיימתי את בית הספר. התחלתי להתאמן חמש–שש פעמים בשבוע כי נגמרו לי המסגרות. בבית הספר רצו לקחת אותי לתחרויות כי ראו שאני בולט במבחני 2,000 מטר, אבל לא רציתי להתחרות. באותה תקופה חשבתי שריצה זה סבל ולא רציתי לסבול, זה היה שונה מהיום. היום הריצה זה המקום השמח שלי. זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות. יש בזה משהו ממכר".

למה בכל השנים האלה, שבהן הפכת לישראלי לחלוטין, לא קיבלת אזרחות?

"אני לא יודע לענות על השאלה הזאת. אני לא יודע איך עובדים במשרד הפנים. אף פעם לא הייתי מקבל מענה ממשרד הפנים, אפילו כשהייתי ממלא את הבקשה של בקשת המקלט. בפעם הראשונה שהתייחסו אליי זה היה אחרי אותה זכייה במרתון טבריה, אבל זה כבר היה שלב מאוד מאוחר והבנתי שאני צריך לעבור לקנדה. לא קיבלתי שום תמיכה. כשרואים שאני מאתיופיה פחות מתייחסים אליי ומסתכלים יותר על סודאנים ואריתראיים, כי כביכול באתיופיה אין סכנה. אבל באתיופיה יש מלחמת אזרחים מאוד קשה ומאוד מסוכן לחיות שם. יום אחד סיפרו לי שפלשו אפילו לכפר שבו גדלתי, ועכשיו הכפר הזה כבר לא בשלטון של המדינה אלא בשלטון של שבט מסוים, שאפילו רצחו ארבעה בני משפחה שלי. ילדים בגילי שהיו איתי בבית הספר פשוט נרצחו".

האצן דניאל מולושט
"הייתי בישראל יותר זמן מאשר במקום שבו נולדתי, אני מכיר יותר את התרבות הישראלית". מולושט, בירוק

"לא קיבלו אותי בישראל, לא ספרו אותי"

רצית לייצג את ישראל?

"אין ספק שרציתי לייצג את ישראל. רציתי להצליח בספורט בישראל וכישראלי. בגלל שלא קיבלו אותי בישראל ניסיתי להתחרות בנבחרת הפליטים, שם התוצאות הספיקו לי. אבל שוב הגיע העניין שמעולם לא קיבלתי תמיכה. אחת הסיבות שעברתי להתאמן אצל יוסף גזאצ'ו היא שהוא תמך בי בדברים מעבר לריצה. יוסף היה מתנה, כמו אבא שני שלי. כשניצחתי באליפות ישראל הנפתי את הדגל ורציתי להראות שגדלתי פה ואני חלק מהמקום הזה והמדינה חשובה לי. כל החברים שלי התגייסו לצבא ואני אוהב את ישראל. ככה אנחנו כולנו במשפחה. אבא שלי לימד אותי על ישראל וירושלים. ישראל זה הכול בשבילי. אבל מעולם לא ניתנה לי ההזדמנות לייצג את ישראל, לא ניתנה לי ההזדמנות להגשים את החלום שלי. לא ספרו אותי".

ועכשיו אתה בקנדה. בחיים אחרים לחלוטין. למה עזבת דווקא לשם?

"האדם בקנדה מאוד חשוב. האדם בא לפני כל דבר אחר. אנשים ברחוב אומרים שלום אחד לשני. זה בתרבות שלהם ולא משנה מאיפה אתה. כולם מקבלים את כולם. השכנים בבניין מאוד מנומסים, עשו לי קבלת פנים יפה, האנשים כאן סבלניים. אני רץ כאן תחת מועדון מסודר, עם עוד חבר'ה צעירים. תוך כדי אני משלים לימודים, כי בקנדה חייבים ללמוד כדי להתקבל לעבודות והלימודים חינם. כרגע אני לא מתאמן ב-100% בגלל זה, אבל אני מקווה לחזור לריצה אחרי הלימודים".

"כל החברים שלי התגייסו לצבא ואני אוהב את ישראל. ככה אנחנו כולנו במשפחה. אבא שלי לימד אותי על ישראל וירושלים. ישראל זה הכול בשבילי, אבל לא ניתנה לי ההזדמנות להגשים את החלום שלי. לא ספרו אותי"

דניאל מולושט
האצן דניאל מולושט
"ישראל לא מבינה שמבקשי המקלט הם הפנים של המדינה"

הביקורת על המדינה: "מזניחה ומפסידה אנשים"

ישראל הפסידה רץ אדיר רק בגלל שלא קיבלת אזרחות.

"אני לא אומר על עצמי דברים כאלה כי אני נשאר צנוע, אבל כן, יש פה פספוס. ישראל מפסידה אנשים נהדרים לא רק בספורט, אלא גם מבחינה חברתית. אני מאמין שהייתי תורם למדינה, לא מזיק. אם מבקשי מקלט אחרים היו רואים שאני מצליח, זה היה נותן לאחרים את התקווה ואת הרצון להתמקד בספורט. במקום זה מגרשים אותנו ואין דוגמה אישית, וזה מוריד את המוטיבציה".

לדבריו, "המדינה עושה לעצמה נזק בזה שהיא מזניחה את מבקשי המקלט. ישראל לא מבינה שמבקשי המקלט הם הפנים של המדינה. מנסים להוציא אותנו כאילו כולנו רוצחים ואנסים, אבל מטרידים מינית יש גם בכנסת. בלי לתת למבקש מקלט אישור עבודה – איך הוא אמור לשרוד? נכון, לפעמים גונבים, אבל זה בגלל שאין אישור עבודה והוא צריך לדאוג למשפחה שלו ולשים אוכל על השולחן. מסתכלים עליך רק כשאתה עושה משהו לא טוב. בשכונה שבה גרתי היו המון כישרונות, לא רק בריצה אלא גם בכדורסל, בכדורגל ואפילו במוזיקה ואומנויות אחרות – אבל לא משקיעים כי אלה מבקשי מקלט, וחבל. אם היו משקיעים, גם המדינה הייתה מרוויחה מזה כי היא הייתה מקבלת ייצוג".

"מנסים להוציא אותנו כאילו כולנו רוצחים ואנסים, אבל מטרידים מינית יש גם בכנסת. בלי לתת למבקש מקלט אישור עבודה – איך הוא אמור לשרוד? נכון, לפעמים גונבים, אבל זה בגלל שאין אישור עבודה והוא צריך לדאוג למשפחה שלו ולשים אוכל על השולחן"

דניאל מולושט
האצן דניאל מולושט
"חשבתי שריצה זה סבל ולא רציתי לסבול, היום הריצה זה המקום השמח שלי". מולושט, משמאל

עכשיו, כשאתה במעמד הרבה יותר טוב בקנדה, אתה עדיין רוצה לחזור לישראל?

"עכשיו אני רואה את התמונה אחרת. רק בשביל עצמי הייתי חוזר לישראל כי אני מאמין בעצמי שאני יכול להצליח בה, למרות כל הקשיים. אני ישראלי לכל דבר ואוהב את ישראל. אבל היום אני לא מוכן לחזור כי בישראל לא ידאגו למשפחה שלי, לבני דודים שלי. בקנדה דואגים לכל המשפחה שלי. ובגלל זה לא הייתי חוזר. אני בקנדה לא רק בשביל עצמי, אלא בשביל כל המשפחה שלי. אם מדינת ישראל לא מוכנה לדאוג לכל אחד מהמשפחה שלי, אני לא מוכן לחזור אליה. לא טוב לי לראות את זה. לא הייתי מוכן לקבל אזרחות כשאח שלי לא, הייתי נותן לו את האזרחות שלי. המטרה שלי כרגע בקנדה היא לקבל את ההזדמנות שהמדינה הזאת נותנת למבקשי מקלט. אם הכל יהיה טוב אני מקווה להיות בריא ולייצג את קנדה במרתון באולימפיאדת 2024 בפריז".

האצן דניאל מולושט
"אם מדינת ישראל לא מוכנה לדאוג לכל אחד מהמשפחה שלי, אני לא מוכן לחזור אליה"

מרשות האוכלוסין וההגירה לא נמסרה תגובה. בדצמבר 2021 הסבירו ברשות כי בקשתו של מולושט מטופלת, לצד אלפי בקשות נוספות, והדגישו: "יובהר שבקשות למקלט נבחנות על פי אמות מידה בין-לאומיות של אמנת הפליטים, שבראש ובראשונה בוחנת אם למגיש הבקשה נשקפת סכנה באופן אישי – זאת ללא קשר ליכולות הספורטיביות או האחרות שלו".