50 שנים אחרי טבח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972, יצעדו היום (שני) בטקס הזיכרון הממלכתי על אדמת גרמניה בכירי המדינה והוועד האולימפי. לצידם יהיו נציגי המשפחות השכולות שעבורם מדובר בצדק היסטורי. מי שהיו חלק ממלחמת הצדק, גילי לוסטיג, ראש היחידה לספורט הישגי ויעל ארד, יו"ר הוועד האולימפי בישראל, סיפרו על התחושות לקראת הטקס.
רגע שנלחמתם עליו הרבה מאוד זמן, נתתם יד וגב למשפחות לאורך כל הדרך. עד כמה היום אתה מסופק?
לוסטיג: "וואו, איזה כיף שזה יצא לפועל, אנחנו אחרי תקופה מאוד ארוכה שכל התכנון הזה של היציאה לפה, כל המשפחות, אלמנות, אחים, ילדים, נכדים כולם יגיעו לכאן. הכל הוקפא בגדול עקב זה שעמדנו אחרי המשפחות באולטימטום שלהם לממשלת גרמניה. יחד איתנו הצטרפו כולם לחרם הזה והיה ברור לכולם שאם המשפחות לא באות גם אנחנו לא באים, לשמחתנו כמעט בדקה ה-90 זה יצא לפועל".
"אנחנו מאוד מתרגשים כי לסגור מעגל פה, חמישים שנים אחרי, זה דבר כל כך מרגש וכל כך חשוב להם לסגור את המעגל הזה ולתת איזו אנחת רווחה שהגיעו לאיזשהו הישג שיתן שקט ונחת גם לדורות הבאים".
כמה זה יום היסטורי דרמטי למדינת ישראל?
לוסטיג: "יום היסטורי חד משמעית, אין מילה אחרת. אנחנו בכלל רואים את מורשת י"א חללי מינכן שהגיעו הנה למשחקים אולימפיים ב-1972 כדי להתחרות וחזרו בארונות. אני חושב שכל ספורטאי או ספורטאית ישראלי וישראלית שמתחרים ממשיכים את דרכם של י"א חללי מינכן, זו המחויבות שלנו כלפיהם ואנחנו מקפידים לעשות את זה בכל אירוע וגם במשחקים אולימפיים אנחנו נותנים להם באנדרטה את המסורת ההיסטורית, גם אנקי ואילנה מדברות אליהם וזה בהחלט חשוב לנו מאוד".
לוסטיג: "ברמה מאוד מאוד גבוהה, אני מחובר מאוד זה מעבר למדליות זה משהו שהוא כל כך ערכי וחשוב לנו, המשפחות האלו כל כך יקרות לנו. אנחנו ראינו אותם במאבק המאוד עיקש לאורך כל כך הרבה שנים בדרך כלל עם טריקת דלתות בפניהם, וסוף סוף בתקופה האחרונה בעצם מטוקיו התחילה לא רק להתעסק עם הנצחה אלא לפתוח את כל הארכיונים וכל האמת. לקבל את הסליחה ממשלחת גרמניה שלתקוותי היום נשיא גרמניה יעשה את זה בטקס הגדול, אני ממקם את זה במקום מאוד גבוה".
תחושותייך ביום כזה:
"מאוד מאוד מרגש. מצד אחד אני כל כך שמחה שהמשפחות זוכות לכבוד הזה ולהיות במרכז של היום הזה של החמישה בספטמבר וכל מה שהוא מביא, הן ויקיריהן, הן באות בראש מורם ולב יותר נקי לאחר ההבנות עם הממשל הגרמני. זה לא מקל את הכאב ולא מעלים את כל השנים שעברו, אבל כן אני מרגישה אותן, יש לי שיחות אינספור איתן בשנה האחרונה משהו השתחרר וכולן שמחות להיות פה".
"יש משהו נורא יפה בהגעה של האלמנה עם הילדים שלה שהם יתומים, עם הנכדים, חלק מהם נינים, אחים ואחיות כמו של חלפין או סלבין שמגיעים לפה גם עם הילדים שלהם ואתה רואה את הדורות שקמו. כולם כל כך מודעים וקשה להסביר את זה, אתה רואה את המבט בעיניים, התובנות, ההתרגשות".
אתם כוועד האולימיפי ואת בראשו הפכתם כל אבן כדי שזה יקרה, נלחמתם בשיניים והגיע הרגע. זה ניצחון אדיר:
"אני חייבת להגיד, תמיד אני מגדירה את הוועד האולימפי כתומך לחימה, אנחנו בעולם הספורט מעצבי מדיניות אבל אנחנו רואים עצמנו כתומכי לחימה של העשייה עצמה. אנחנו שמים תמיד את ההון האנושי במרכז וגם במקרה הזה. אנחנו ראינו את עצמנו אגב לדורותינו גם היו"רים שלפניי, הזדמן לנו בעת הזו למאבק הזה לעמוד מאחורי המשפחות כחומה בצורה. לעודד גם את הנשיא וגם את שר הספורט לעמוד יחד איתנו כחומה בצורה מאחוריהן לראות את המאבק שלהן כמאבק שלנו ולהבין שכל הדבר הזה זה בשבילן.
גם אם נתנו לה מעט כח בכל המאבק הזה זו זכות גדולה בשבילנו ובטח ובטח שאנחנו פה איתם הם מרגישים את האהבה והתמיכה שלנו. בשלושה ימים הרמנו להם מטוס עם כל המשמעויות הלוגיסטיות. אנשים שלנו לא ישנו יומם וליל אני מאוד שמחה שיכולנו לאפשר לזה לקרות, זה התפקיד שלנו".
